רני רהב? לא קונה: על מעורבות ציבורית וכוחה של הכנסת

רני רהב? לא קונה: על מעורבות ציבורית וכוחה של הכנסת

יש רגעים קטנים שגורמים לי לחשוב שעוד יהיה פה טוב. הצמיחה של דף המחאה הפייסבוקי "רני רהב? לא קונה" הוא אחד מהם. ההבנה שיש פה מחאה צרכנית, שלא מוכנה לסבול יותר את הדפוסים הקיימים של ההתנהלות הכוחנית של מי שיש לו כוח, חורגת מתחום השאלה אם רני רהב יקרוס או יחזיק מעמד, או אם המוחים יקנו את מוצרי המזון של שטראוס או של חברה אחרת. ההבנה הזאת צריכה להיבחן במסגרת המעורבות של הציבור בתהליכים שמתרחשים בחברה.

המסגרות הללו של המעורבות החברתית זקוקות פעמים רבות לזרז. לפעמים זה מחיר הקוטג' או הדלק, לפעמים זה אוהל בשדרות רוטשילד ומחירי הדירות שממשיכים להיות בלתי מושגים לשוכרים ולרוכשים, ולפעמים זו כתבה בעיתון, שנוגעת בדיוק במקומות הנכונים. הכתבה של שרון שפורר מ"דה מרקר" הייתה בדיוק כתבה מהסוג הזה, וזה ממש לא מובן מאליו.

אולי במקרה של רני רהב היקף המחאה נגד התנהגותו האלימה מבחינה מילולית היא תוצאה גם של היותו דמות מוכרת בציבור, ודמות שמסמלת בעיני רבים את כל מה שרע בהתנהגות של בעלי כוח וקשרים במדינה שלנו. כל זאת לצד שינוי אמיתי ונוכח של השיח הציבורי מאז המחאה החברתית: שיח שבזכותו מדברים על ריכוזיות, והון-שלטון, והקשרים בין העיתונות לבעלי הכוח, ועליית מחירי המזון, ומה הם הפתרונות הראויים למצב.

במקרים רבים היקפי המחאה הם קטנים יותר, וכל מחאה נוגעת לעניינם של קבוצת אנשים אחרת. במקרים אחרים נושאים מורכבים וסבוכים נשארים מחוץ לשיח הציבורי ולא זוכים לתשומת לב. אך למרות ריחוקם מהשיח הציבורי גם ממקרים אלה אפשר ללמוד הרבה על היחס בין הרשויות לחברה, על אטימות והתנשאות, ולפעמים גם על מצבים שהם אין פתרונות קלים.

הכנסת היא המקום שאמור להכיל את כל הטענות הללו, את קריאות המחאה, ואת דרישות הציבור. מסיבה זו אין אלא להצטער על החלטתו של יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדשלטיין (הליכוד ביתנו), למנוע מנציגי מבקשי המקלט להיכנס לדיון בכנסת, לבקשת מספר חברי כנסת.

וזו גם הסיבה לחזק את הכנסת אל מול הממשלה: כאשר הממשלה מפגינה ניתוק ממציאות החיים בישראל, הכנסת צריכה לחבר את הממשלה למציאות. הרי הממשלה שואבת את כוחה מהכנסת. כשגולם הממשלה קם על מי שיצר אותו , הכנסת, זה מסוכן במיוחד. זה מסוכן כי הפרדת רשויות היא לא מושג שנועד להיות הקרדום של חסידי הדמוקרטיה לחפור בו, אלא בדיוק האיזונים שאמורים לפעול כדי לבלום את הניתוק של הממשלה. וכשהאיזונים האלה לא מספיק חזקים לעשות זאת, לא המילים היפות על חשיבותה של הדמוקרטיה ולא תפקידה של הכנסת כמייצגת הציבור יעזרו לנו כאן.

נוסף על דוגמאות רבות ומכעיסות לניתוק שמפגינה הממשלה, והאימפוטנציה של הכנסת לגשר על פער הניתוק הזה, יש לציין שני מקרים חשובים ובולטים שעלו לשיח הציבורי השבוע. המקרה הראשון הוא הדיון בהצעת חוק קרן הגז ביום שני האחרון. אולי הדיון בעל ההשלכות החברתיות והכלכליות הגדולות ביותר למשך שנים רבות קדימה, ולכן כתבנו עליו בהרחבה. כמו כל דבר הקשור לנושא הגז, גם סוגיית קרן הגז היא סוגיה גדולה בקנה מידה מקומי, וזאת מפני שכמות הגז אצלנו היא גדולה בקנה מידה מקומי. (וזאת ממש לא עילה לייצאו, להפך. הכמות הייתה גדולה ביחס אלינו, ומזערית בקנה מידה עולמי)

כך או כך בדיון על קרן הגז הממשלה דרסה את הכנסת פעמיים: פעם אחת כאשר ח"כ דב חנין (חד"ש) הציע הסתייגות על אחד מסעיפי הצעת החוק בנוגע למדיניות ההשקעות של הקרן. ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) השתכנע מטיעוניו של חנין, ותמך בהסתייגותו. ההסתייגות של חנין התקבלה בתמיכת ח"כים נוספים. פתאום, יו"ר הוועדה, משה גפני (יהדות התורה), קלט שהחוק בורח לו מהידיים והודיע על הצבעה חוזרת. אצה רצה העוזרת הפרלמנטרית של שר האוצר אל ח"כ יוגב, לחשה כמה מילים באוזנו, ובעת ההצבעה, הפלא ופלא, שינה את עמדתו. ההסתייגות, מיותר לציין, נפלה בהצבעה החוזרת.

פעם שנייה הממשלה הפגינה כוח מול הכנסת בעצם הצעה החוק. ההצעה בעצם תאפשר לממשלה להשתמש בפירות ההשקעה של קרן הגז, כסף אשר שייך לכולנו, כמו תקציב ב' של הממשלה, בניגוד גמור לרוח חוק ששינסקי, שקבע שהכסף ייועד "למטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". מי שתקבע את חלוקת הפירות תהיה הממשלה, והפיקוח הפרלמנטרי המיועד על חלוקת פירות זו צפוי להיות דל ביותר.

הדוגמה השנייה לניתוק החריף שמפגינה הממשלה מאזרחיה עלתה לשיח הציבורי השבוע עם כתבתו של אור קשתי ב"הארץ" על כך שהוועדה הממשלתית לטיפול בעוני, בראשות אלי אלאלוף, משאירה את העניים מחוץ לוועדה מצד אחד, ומצד שני מקבלת ייעוץ מהחברה הפרטית "מקינזי". מקינזי היא חברת ייעוץ בינלאומית שמשרתת לא רק ממשלות שונות ברחבי העולם, אלא גם תאגידים פרטיים בעולם ובארץ. אצלנו מקינזי מספקת ייעוץ בין היתר לבזק, בז"ן, בנק לאומי, הפועלים, והבינלאומי, חברת טבע, שופרסל ועוד. על כמה מהחברות האלה ניתן לומר שיש להן קשר לא עקיף עם שיעור העוני הגבוה בישראל.

לתנובה, למשל, ייעצה מקינזי להעלות את מחיר הקוטג', מה שהוביל מאוחר יותר להתפרצות מחאה בנושא, כאשר הקוטג' היה הסמל ליוקר המחייה בישראל. בכתבה ב"כלכליסט" נכתב על החברה כי היא "כבר מזמן לא מסתפקת רק בעבודות ייעוץ אסטרטגיות, בבניית תוכניות התייעלות או בפרויקטים מתחום התמחור והתפעול, וכיום היא כבר משחקת תפקיד מרכזי בתהליכים גדולים בהרבה, כמו שינויים מבניים במשק הישראלי". השינויים המבניים הללו אותרו גם על ידי ארגון "רבנים לזכויות אדם" שטוענים כי משרד ראש הממשלה "דחף את מקינזי לעבודה עם הוועדה", וכי "מקינזי מרוויחה מהליכי הפרטה ושינוי במגזר הציבורי".

יש לציין שמקינזי מעניקה את שירותיה לוועדה לטיפול בעוני ללא תשלום, פרו בונו. אלי אלאלוף, מצידו, טען בריאיון ל"סדר יום" עם קרן נויבך שלחברת מקינזי אין אינטרסים כאלה או אחרים, והוסיף  שאם חברה ישראלית הייתה מציעה את שירותיה פרו בונו הוא היה לוקח אותה. אלאלוף כמעט פוצץ את הראיון עם נויבך, עקב חוסר הנוחות שלו עם שאלותיה הנוקבות של המראיינת.

בין מקינזי, לפקידי האוצר והממשלה בעניין קרן הגז, לבין דוגמאות אחרות להתנהלות הממשלה – כמו צמצום השירותים החברתיים, והתבטאויות של שר האוצר על דרגת שכר כזאת או אחרת של הדמות הבדויה ריקי כהן מחדרה – יש התנהגות אחידה ועקבית של ניתוק מהציבור הישראלי. על הניתוק הזה, כאמור, אמורה לגשר הכנסת.

המעורבות הציבורית בפרשת רני רהב, היא דוגמה מצוינת לחשיבות של מעורבות ציבורית בחיים האזרחיים כאן. הזירה הנוכחית של המשמר החברתי, ושבאמצעותה אנחנו מנסים לעשות שינוי ורואים איך הדברים עובדים במו עינינו היא הכנסת. אנחנו צריכים כנסת חזקה כדי להשמיע את קולנו, אנחנו צריכים כנסת חזקה כדי שייצגו אותנו אנחנו צריכים כנסת חזקה כדי לגשר על הנתק בין הרשות המבצעת לבין הציבור.

בשבוע הבא חוגגת הכנסת את יום הולדת ה- 65. תשושה וחלשה, אבל חשובה יותר מאי פעם. מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו, ולחזק את הכנסת.

נגישות
רני רהב? לא קונה: על מעורבות ציבורית וכוחה של הכנסת | המשמר החברתי

האתר נבנה ע"י - 5BreadCrumbs