לא למדינה של טייקונים

לא למדינה של טייקונים

בין שדות הגז לקצא"א לקק"ל, האם המדינה מאבדת את ריבונותה? 

"לא למדינה של טייקונים!" היא אחת הקריאות הפופולאריות במחאת הגז. הקריאה הזאת מעולם לא הייתה סתמית. היא ביטאה מצוקה אל מול חלוקת משאבים מונופוליסטית ומושחתת, שבה מעטים מקבלים הרבה ורבים מקבלים מעט. אבל הקריאה הזאת הפכה לחשובה ומהדהדת יותר מאי פעם לאחר פרסום של מה שנהוג לכנות "מתווה הגז": המדינה מוותרת על הריבונות שלה בקבלת ההחלטות בנושא הגז לטובת הטייקונים של מונופול הגז של דלק ונובל אנרג'י. וזה חמור מאוד כי הריבונות של המדינה היא הריבונות שלנו – של העם.

"מתווה" הגז כולל פרק בלתי נתפס שכותרתו "יציבות", ובו הממשלה מוסרת את ריבונותה לטייקוני הגז, לא רק עכשיו, אלא גם כובלת את ידי הממשלות הבאות: "כל האמור בסעיף 5 (פרק היציבות, ח.י.) נכון למשך 10 שנים מיום קבלת החלטת הממשלה". הסעיף מבהיר כי בתקופה זו הממשלה מתחייבת לא לשנות את מיסוי רווחי היתר על הגז (מס ששינסקי), לא לגעת בהמלצות ועדת צמח למדיניות משק הגז, לא להכריז על המונופול כמונופול, ולהתנגד לכל יוזמת חקיקה פרטית בכל נושא מהנושאים הללו. הממשלה הפכה להיות קבלנית ביצוע של טייקוני הגז.

הממשלה אומרת לנו בסעיף הזה: לא חשוב איזו ממשלה תהיה, מי יהיו נבחרי הציבור, לא חשוב מה ירצה ויבקש הציבור – אנחנו מעבירים את הריבונות מידי הציבור לידי הטייקונים. כך, מתממשת הלכה למעשה אזהרתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, על ה"סכנה לקבלת ההחלטות במשק". דמוקרטיה אאוט, המלך תשובה אין.

של מי המדינה הזאת בכלל?

הוויתור הממשלתי על ריבונות הציבור הוא לא דבר שצריך לעבור בשקט. אפשר וצריך לשנות אותו, ומי שצריך לעשות זאת הוא אותו ציבור שעל ריבונותו מוותרים. המחאה הציבורית נגד מתווה הגז היא זו שהכריחה את נתניהו – לאחר הכישלון במליאת הכנסת – לפרסם את המתווה המלא, וכך לגלות בבירור את עומק הוויתור. זה הישג מרשים ביותר של מאבק הגז, שהושג באמצעות מחאה ציבורית רחבה ברחובות, מספר כלי תקשורת שביקשו לקיים דיון ציבורי ענייני ובלתי מתפשר וחברי וחברות כנסת שהעלו פעם אחר פעם את הנושא לסדר היום הציבורי.

עם זאת, ההישג הזה והשלכותיו (כמו בקשת מבקר המדינה שלא לקדם את מתווה הגז עד לאחר פרסום דו"ח מיוחד בעניין) הם רק צעד אחד בדרך לחלוקה הוגנת של משאב הגז הטבעי. עכשיו, כשכוונת הממשלה לוותר על ריבונותה ולחלק את מאגרי הגז ברורה, אפשר וצריך לייצר פעולה אזרחית משמעותית לשינוי המתווה שהציעה הממשלה.

זו לא הפעם הראשונה שהמדינה מוותרת על המשאבים הדמוקרטיים שלה ומשאבי התשתית שלה. בדיון שהתקיים בשבוע שעבר על זיכיון קצא"א בוועדת הכלכלה התברר שגם חברת צינור הנפט יכולה לפעול ללא מעצורים או פיקוח: "במשך תקופת הזיכיון ייהנה המפעל מחזקה מוחלטת ובלתי מופרעת בו", נכתב בזיכיון החברה הסמי-ממשלתית, בפרק הנושא את השם הביזארי "הנאה שלווה במשך תקופת הזיכיון". דוגמה נוספת אפשר למצוא אצל קק"ל: השבוע נדחתה במליאה הצעת חוק של ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) להחלת חוק חופש המידע על הקרן. שרת המשפטים, איילת שקד, אמרה ש"כל שינוי או תיקון דבר חקיקה הנוגע לקק"ל כרוך בהסכמת ההסתדרות הציונית, מראש ובכתב, לאחר ביצוע היוועצות עמה".

חשיבותה של מחאה

כאשר הציבור הרחב מבין ששודדים אותו, כאשר הוא יוצא לרחוב ודורש את מה שמגיע לו, בדרך כלל יש לכך השלכות חיוביות על חלוקת המשאבים במשק. המחאה החברתית שינתה באופן עמוק את התפיסה של הציבור ביחס לכלכלה ולחברה הישראלית. הפגישה הבהולה של נוחי דנקנר עם ראש הממשלה נתניהו בשיאה של מחאת 2011, שנחשפה בתחקיר "המקור" השבוע, מעידה על הפחד של הטייקונים מהציבור. פחד שמביא אותם ואת העובדים שלהם – הרגולטורים לשעבר, בכירים בשירות המדינה, עיתונאים בכלי תקשורת שבבעלותם ונבחרי ציבור שנמצאים בכיסם – לכנות את השיח הציבורי "פופוליסטי" ו"מתלהם".

כפי שנבחרי הציבור והטייקונים פחדו בקיץ 2011, כך פוחדים טייקוני הגז עכשיו. הם פוחדים כי הם יודעים שהמחאה הציבורית היא ההזדמנות של הציבור לדרוש לא רק חלוקה נכונה, הוגנת וזולה יותר של הגז הטבעי, אלא בעיקר החזרה של ריבונות המדינה לבעליה האמיתיים – לידי העם.

לקריאה נוספת:

נגישות
לא למדינה של טייקונים | המשמר החברתי

האתר נבנה ע"י - 5BreadCrumbs