איפה הכסף? בהסכמים של אחיך: ניתוח ההסכמים הקואליציוניים החדשים

שלוש המצטרפות לקואליציה שמרו כמעט על כל הקווים האדומים שהציגו בבחירות; רק הקווים שנוגעים לשכבות החלשות נחצו. ההסכמים הקואליציוניים מתעלמים מרווחה, מיסוי וזכויות עובדים, מצמצמים את הדמוקרטיה – ובעיקר מעבירים כסף מסקטור אחד לסקטור אחר

פרסום ההסכמים הקואליציוניים עם "התנועה", "יש עתיד" ו-"הבית היהודי" מאפשר לבדוק את סדר העדיפויות האמיתי של מפלגות הקואליציה. אילו דרישות היו מבחינתן בגדר יהרג ובעל יעבור, ועל מה הסכימו להתפשר? אילו תכניות היה חשוב להן לעגן בהסכם כדי להבטיח להן תמיכה קואליציונית? נכון הוא שהסכמים אפשר להפר, ובכל זאת יש ערך להתחייבויות מפורטות של כל סיעות הקואליציה לתמוך בתכניות ספציפיות, עם לוחות זמנים לביצוע. ככל שדרישותיה של מפלגה מנוסחות ברחל בתך הקטנה, ולא בססמאות קליטות, מותר להניח שהן לא מס שפתיים בלבד, אלא מלמדות על מדיניותה הצפויה של הממשלה. זו ההצדקה לשיטת הבדיקה שבחרנו – ספירת המילים שמוקדשות לנושאים השונים בכל הסכם. החשבון הפשוט הזה הוא יותר משעשוע. המספרים חשובים. לפני מספר שבועות פרסמנו כאן ניתוח כזה של ההסכם עם מפלגת "התנועה", ועכשיו אנחנו מציגים את התמונה המלאה.

I. רוב הקווים האדומים נשמרו בהסכמים, ורק אלה הקשורים בשכבות החלשות – נחצו

נתחיל בבוחן אמינות פשוט. אשר לרוב ה"קווים האדומים" שהוצגו, הממצאים מפתיעים: המפלגות הצליחו לעגן בהסכמים כמעט כל דרישה שהציגו בבחירות כתנאי לכניסה לממשלה. אנשי יש עתיד הציגו דרישות כאלה בכעשרה תחומים, ואכן ההסכם שחתמו הוא המגוון ביותר בנושאים שנידונים בו. הם הבטיחו שייכנסו רק לממשלה שתחליף, במכרזי מחיר למשתכן, את קריטריון הוותק בנישואין במיצוי כושר השתכרות, וכך אכן קובע סעיף 33 להסכם אתם (אם כי ההבטחה להעדיף יוצאי צבא נשארה מחוץ להסכם). הם הבטיחו לקדם את תכנית הדיור המקיפה שלהם – וקיבלו התחייבות לתמוך ב"תכנית דיור לאומי" מפורטת (סעיף 31) שצורפה כנספח להסכם וקבינט דיור למימושה (סעיף 32). כמו כן הוכנסו להסכם התחייבויות לתהליך מדיני, לתכנית גיוס ברוח יש-עתיד, להקטנת מספר השרים ל-18 (החוק האמור להיחקק לפני הבחירות הבאות יגביל את הממשלה לגודל הזה), וכן האילוצים שהטילה יש-עתיד על הרכב הקואליציה (ליברמן מחוץ למשרד הביטחון, "החרדים והימין המשיחי", לפחות להלכה, לא שולטים בממשלה). כל אלה הוצגו במפורש כקווים אדומים.

אנשי "התנועה" הציבו למעשה קו אדום אחד בלבד: מו"מ מדיני, וכפי שמראה הגרף, זהו הנושא העיקרי המטופל בהסכם הקואליציוני אתם (סעיף התפקידים והתארים ארוך יותר, אבל חלק מהתפקידים קשורים לניהול התהליך המדיני). אנשי הבית-היהודי מיעטו להציג קווים אדומים מפורשים.

אילו קווים אדומים נחצו? מאיר כהן מ"יש עתיד" הבטיח בשתי הזדמנויות שמפלגתו תתעקש במו"מ הקואליציוני על קידום העסקה ישירה, כלומר מאבק בהעסקה הקבלנית, וכן על "נושא הבריאות, ופתרון סוגיות אלמנטריות בפריפריה". שני הנושאים – כפי שמראה הגרף – נעדרים מההסכמים, מלבד סעיף קצרצר ובלתי מחייב הקובע ש"הממשלה תבחן חקיקה" בנוגע לחלוקת הכנסה בין רשויות חזקות וחלשות. לא על הסעיפים האלה עמלו עורכי הדין החרוצים של יש-עתיד כשישבו בחדר המו"מ. אותה תופעה מתגלה בהסכמים של הבית-היהודי. במו"מ העלו נפתלי בנט ואורי אריאל דרישות לחלוקה מחדש של גבולות מוניציפליים לטובת הרשויות החלשות ולהחזרת פרויקט שיקום שכונות – לשתי הדרישות אין זכר בהסכם שהשיגו. אין זכר גם להבטחות בחירות נאות של "התנועה" בעניין חוק זכויות חברתיות, מע"מ דיפרנציאלי, עלייה שנתית בסל התרופות והפשרת חוק הדיור הציבורי (הבטחות שלא הוצגו כקווים אדומים).

המסקנה: העסקה ישירה, דיור ציבורי, ביטוח בריאות ושיקום שכונות – כל אלה יפים וחביבים בעיני חברי הקואליציה, אבל לא עילות אמיתיות למאבק. שעת עבודה של עורך דין טוב עולה ביוקר, וחבל לבזבז אותה על זוטות שכאלה.

II. כל מפלגה הגנה על המשבצת שלה

האמת היא שאין שום הפתעה בהתעלמות מנושאי "צדק חברתי" בהסכמים הקואליציוניים. כמו שאפשר לראות בגרף – כל מפלגה עמדה על קוצו של יו"ד רק באותם נושאים שכיכבו בקמפיין הבחירות שלה, ובשאר הנושאים הסתפקה במשפט חלבי או שניים. בנט התמקד בחינוך הדתי-לאומי וב"התיישבות", לבני במו"מ מדיני, לפיד – ב"משילוּת" ובהנמכת קומתם של החרדים. זכויות חברתיות, מיסוי הוגן, הקטנת פערים – לא ראינו אותם על שלטי השותפות לקואליציה בתקופת הבחירות, והם לא מדריכים את מנוחתן גם אחריהן. כל שר וכל סיעה ינסו מן הסתם לקדם תכניות בתחומים האלה, אבל בהיעדר התחייבות של הקואליציה לתמוך בהן, סיכויי ההצלחה נמוכים.

III. איפה הכסף? בהסכמים של אחיך

מנין ולאן ילך הכסף? שימו לב במיוחד לאזור 2 בגרף, כי שם קבור הכלב (מספר המילים בהסכם הבית-היהודי – בעמודות הבהירות, ובזה של יש-עתיד – בכהות).

פוליטיקה היא כידוע מאבק על משאבים. כיוון זרימת המשאבים שמשתקף בהסכמים הקואליציוניים הוא פשוט: בשעה שיש-עתיד השיגה התחייבויות מפורטות לקצץ לחרדים, הבית-היהודי שריינה לעצמה שליטה ברשויות ובתקציבים. לפיד שאל ממי יקחו, בנט קבע מי יקבלו. לפיד השיג מראש הממשלה התחייבות לקיצוץ בתקציבי מוסדות החינוך החרדיים (סעיף 20), לקיצוץ בתשלומים לתלמידי חו"ל בישיבות (סעיף 23), להעלאת דמי הביטוח הלאומי לתלמידי ישיבה (סעיף 25), לביטול הנחות במעונות יום לילדי אברכים (סעיף 26), לצמצום הטבות ברכישת דירה (סעיף 54) ועוד. בנט הבטיח לעצמו שליטה בתקציבי מנהלת תנופה (המטפלת במפוני גוש קטיף) ומנהלת השירות האזרחי (סעיף 14.5), במנהלת חדשה לזהות יהודית (סעיף 16), ברבנות הראשית, במערך הגיור ובניהול המקומות הקדושים (17), בתקציבים הקשורים בשנת שמיטה (סעיף 18), בתקציב הגרעינים התורניים (סעיף 33), בתקציבי החינוך הציוני-דתי (סעיף 53) ועוד ועוד.

שימו לב גם לסעיף התפקידים והתארים:

מספר המילים המוקדשות למינויים בהסכם עם הבית-היהודי עולה על זה שבהסכם עם יש-עתיד, אף על פי שמספר חברי הסיעה של הבית-היהודי קטן יותר (מספר המילים שמופיעות בהסכם עם לבני הוא כמחצית מאלה שבהסכם עם הבית היהודי, בדיוק כיחס בין מספר חברי הכנסת של הסיעות). תפקידים הם לא רק כבוד, אלא גם עמדות שליטה במשאבים, ואכן: נפתלי בנט שריין לעצמו בסיסי כוח אמיתיים, לא רק בממשלה, אלא גם בוועדת הכספים. לפיד הסתפק במקרים רבים בהבטחות גרידא. לדוגמה, בהסכם הקואליציוני של יש-עתיד מופיעה הבטחה לבחינה מחדש של חלוקת כספי הארנונה בפריפריה (סעיף 41), אבל ללא פירוט כיצד ההבטחה תתממש. הכוח האמתי לקבוע את גבולות הארנונה נמצא במשרד הפנים, שיש-עתיד ויתרה עליו לבסוף לטובת הליכוד-ביתנו.

שני סייגים חשובים על הקביעה האחרונה: יש עתיד עיגנה בהסכם הקואליציוני את "תכנית הדיור הלאומי" שלה, וכמובן הבטיחה לעצמה את משרת שר האוצר. אבל הסייגים האלה אינם משנים את התמונה הבסיסית – המאמץ של יש-עתיד להטיל קיצוצים על המגזר החרדי (החלש והעני) אינו מלווה בהבטחות גדולות להשקעה בציבור ה"כללי" – תקציבים לבריאות, השכלה גבוהה או דיור ציבורי למשל. התקציבים ימצאו את דרכם למקום אחר, ויש רק לקוות שלמרות מסירת ועדת הכספים לידי הבית-היהודי – נדע לפחות לאן הם הגיעו.

 IV. למה החמור בלע את הצפרדע

מה בכל זאת קיבלו אנשי יש-עתיד בתמורה להסכמתם להיות "חמורו של משיח", ולתמוך בהסטה נרחבת של משאבים מהמגזר הדתי-חרדי למגזר הדתי-לאומי? אולי אפשר לנחש את התשובה מתוך אותו הגרף עצמו. התחום הבא במשקלו בהסכם הקואליציוני של יש-עתיד אינו נוגע למדיניות מיסוי (היא נעדרת לחלוטין מההסכם), או לרפורמות כלכליות רחבות, אלא לשינוי שיטת הממשל. למעשה, מספר המילים שמוקדשות לשיטת הממשל גדול מזה שמוקדש לכל הסעיפים הכלכליים יחד (אם כי יש לציין שחלק מהסעיפים הכלכליים מפנים לנספחים שמחוץ למסמך העיקרי).

השינויים בשיטת הממשל ראויים לדיון נפרד. חלק מהם מחלישים במידה קיצונית את מוסד הכנסת ומקרבים את ישראל, למעשה, למשטר נשיאותי. לדוגמה: במשטר הפרלמנטרי שקיים היום בישראל, הכנסת שואבת את כוחה מציבור הבוחרים בלבד, והממשלה שואבת את כוחה מהכנסת. לכן מבחינה פורמלית רק הכנסת רשאית לפזר את עצמה, וכך היה כאשר הוקדמו הבחירות לפני כחצי שנה. השיטה שהובטחה ליש-עתיד תאפשר לראש הממשלה לפזר את הכנסת מבלי לבקש את אישורה, ומצד שני – להמשיך לשלוט גם כאשר רוב חברי הכנסת (עד 64) מתנגדים לממשלתו. דוגמה נוספת: במשטר הפרלמנטרי שקיים היום בישראל, הכנסת היא הריבון על הקופה הציבורית, וכל הוצאה ממשלתית דורשת אישור מראש מן הכנסת. השיטה שהובטחה ליש-עתיד תאפשר לממשלה להמשיך ולשלוט מבלי להגיש תקציב לכנסת, ולהוציא כספי מדינה גם שנתיים ושלוש לפי חוק תקציב שאושר לשנה אחת.

נראה שלפיד הסכים להיות חמורו של המשיח בכנסת הנוכחית בתקווה למצוא מלוכה בבחירות הבאות. הוא הצהיר כבר על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה בעוד ארבע שנים, ו"החוק להגברת המשילות" שיחול החל בכנסת הבאה נועד להבטיח לו מעמד חצי-נשיאותי. ואילו הציבור הרחב ייאלץ לקבל פחות משאבים בקדנציה הנוכחית על מנת לקבל פחות דמוקרטיה בקדנציה שאחריה.

 

כל המידע על הספירה ועל מיון הסעיפים בהסכמים מפורט בטבלה הבאה: