תנועת המחאה היחידה שהצליחה

הפעילים אינם מעריכים זאת, כותב אורי זילברשייד, אך רק בישראל הצליחה התנועה לבלום את הרס מדינת הרווחה. זו אולי תפנית היסטורית במאבק על עתיד האנושות

תנועת המחאה הישראלית שבה בימים אלה לחוצות הערים והישובים. התנועה, שמבחינת ממדיה ועוצמתה לא היה לה אח ורע בתולדות מדינת ישראל, שבה ושואלת את עצמה האם הצליחה או נכשלה. רבים בתוכה אומרים, מתוך ביקורת עצמית שהינה תמיד יסוד להצלחה: "חלפה שנה ושום דבר לא השתנה". ואולם אין זה כך. תנועת המחאה הישראלית היא התנועה היחידה בעולם שזכתה להצלחה. אמנם ההישגים המעשיים אינם רבים בשעה זאת, אך לנוכח הכוחות רבי העוצמה בארץ ובעולם העוינים את מדינת הרווחה, כלכליים, פוליטיים ומדעיים (בעיקר מהחוגים לכלכלה) – הישגיה של התנועה הישראלית הינם רבי חשיבות.

המאבק המתחולל בעולם כולו, בצורה כזאת או אחרת, הוא המאבק על מדינת הרווחה. זהו מאבק על השיטה העולמית: האם ייבנה העולם כמכלול של מדינות רווחה המתאמות ביניהן את הייצור והמסחר, או שמא יתנהל כשוק חופשי מרבי, שבו המדינות השונות אינן רשאיות להגן, לדוגמה, על תעשייה מקומית שאינה חזקה עדיין דיה להתמודד בשוק העולמי, או על המגזר החקלאי (יש לזכור כי חקלאות אינה רק גידול ירקות ופירות וייצור חלב ובשר, אלא רב חלקה בקיום ושימור נופים וסביבה תרבותיים, כנגד שיבת הסביבה הטרום תרבותית של עידן הצייד והלקט. על כן מקפידות מדינות רבות לשמור על חקלאותן). מיהם חסידי מדינת הרווחה ומיהם חסידי השוק החופשי המרבי?

מדינת הרווחה הוקמה באופן היסטורי על ידי ברית של הון הייצור, בעיקר זה הדינמי מבחינה טכנולוגית, ושל ציבור השכירים, כנגד ההון הפיננסי-ספקולטיבי. מדובר במאבק עולמי רב שנים על מחירו וזמינותו של הכסף. השאלה העולמית היא לרשות מי יעמוד הכסף – לרשות הייצור (שהוא מקור העושר החומרי והתרבותי) או לרשות ההון הפיננסי, המורכב לרוב ממעצמות בנקאיות, שיש להן מחלקות של השקעה ספקולטיבית בבורסה, וחברות הבורסה הגדולות. כאשר הייצור משגשג באופן תמידי, קטנה תלותו בבנקים ובבורסה, משום שהוא יכול לממן את פעולותיו והשקעותיו מרווחיו שלו; וכאשר השכירים משתכרים באופן נאות – קטנה תלותם בסקטור הפיננסי. על כן חוזר הסקטור הפיננסי ומטיל את המשק העולמי למשברים תקופתיים. המשבר הנוכחי, שענקי הסקטור הפיננסי התכוננו לקראתו היטב, תוך שהם מבטחים ומבטיחים את עצמם מראש, אינו אסון טבע, אף שכמה מתוצאותיו חרגו מתוכניתם של מחולליו, כפי שקרה במשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים. להון הממון יש עניין בשווקים חופשיים המאפשרים להעביר הון מארץ לארץ בעסקאות סיבוביות שונות ולהמר בכל בורסות העולם. התחרות הפרועה בין היצרנים, הנכפית עליהם, מחלישה אותם ואף מאפשרת להון הפיננסי להשתלט על חברות ייצור ולפגוע בייצור. הון הפיננסי מעוניין בהון ייצור חלש ומפוצל, אל מול ריכוזיותו שלו, כיוון שכך יקל עליו להשתלט על כל חברות ייצור ואף על המשק כולו (מכאן המאבק של ההון הפיננסי נגד ה"ריכוזיות" בייצור).

מדינת הרווחה, באמצעות מערכותיה השונות – חינוך חינם מהגיל הרך ועד האוניברסיטה, שירותי בריאות המכסים כל טיפול וכל תרופה, סיוע, אף כספי (מענקים והלוואות בתנאים נוחים) להשגת דיור, מערך פנסיה נאות – מחזקת את הציבור כולו מבחינה כלכלית. צריכתו הרחבה והמגוונת של הציבור מחזקת את הייצור. הייצור זקוק לציבור הרוכש מוצרים, ואף באופן "בזבזני". הייצור לא יוכל להתקיים ולהתפתח אם נקנה מקרר פעם בעשרים שנה ולא נחדש את הטלפונים הסלולריים והמחשבים כל שנתיים-שלוש. מדינת הרווחה מחזקת את הייצור גם על ידי מעורבותה המשקית של המדינה – פיתוח תשתיות, וכמובן ריסון והחלשה של הסקטור הפיננסי על ידי פיקוח של הממשלה ו/או הפרלמנט על שערי הריבית. עצמאותם של הבנקים הלאומיים-לכאורה, כלומר העדר פיקוח ציבורי עליהם, היא מהלך שיזם הסקטור הפיננסי, כחלק מהמהמפכה שחולל סקטור זה. בעיתות משבר מחוסלים בהמוניהם הבנקים האזוריים והקהילתיים (שאין כמותם בישראל, אך יש רבים כמותם בארצות אחרות, וגרמניה היא דוגמה מופתית לכך) .

התחזקותו של הסקטור הפיננסי מאז אמצע שנות השבעים, המסתייעת בצמצום הרגולציה על שוקי ההון, לא הייתה אפשרית אלמלא ההרס המתמשך של מדינת הרווחה. מדינת הרווחה היא יריבתו הגדולה של ההון הפיננסי-ספקולטיבי. עתה מבקש ההון הפיננסי, בנצלו את המשבר הפוקד את יוון ומדינות אירופיות נוספות – משבר שהוא עצמו יצר אותו – להוכיח שאפשר לבטל מדינת רווחה בחברה מערבית מודרנית.

מדינת הרווחה היא בסיס הדמוקרטיה המודרנית. אלמלא נבנו מדינות מערב אירופה כמדינות רווחה לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה הדמוקרטיה שבה וקורסת בהן. הרס מערכות הרווחה מעצים גם במדינות אירופה את שנאת הזרים, ממש כמו בישראל, ומביא להתחזקותן של מפלגות לאומניות. מדינת הרווחה היא אף בסיס השלום בעולם. מדינות רווחה אינן מתקיפות זו את זו (!).

מדינת הרווחה נמצאת בכל העולם בנסיגה בעשרות השנים האחרונות. תור הזהב שלה, 1975-1945, חלף מזמן. היא קוצצה באופן ניכר אף בשבדיה ובדנמרק (שבה יש היום לכמיליון איש ביטוח בריאות פרטי). גם בישראל, שלא נבנתה מעולם כמדינת רווחה על פי המודל המערב אירופי, שרויות מערכות הרווחה בהרס מתמיד – שירותי הבריאות הציבוריים מוזנחים ואינם מכסים במלואם כל טיפול וכל תרופה, מערכת החינוך צפופה ומוזנחת, מערכת ההשכלה הגבוהה מידרדרת בדירוג העולמי מבלי שהדבר מדווח לציבור המממן אותה, הדיור אינו בהישג יד (דבר שהוא תמיד פרי של מדיניות מחושבת המייקרת את הנדל"ן) ועוד.

בנסיבות אלו פרצה תנועת המחאה בישראל. ההפגנות הגדולות, והאלימות לעתים קרובות, שהתקיימו ביוון ובמדינות אירופה האחרות בהשתתפות המונים שרווחתם ואף מטה לחמם נשברו, או ההפגנות הקשות בגרמניה נגד שלטון ההון הפיננסי (האויב הגדול של מדינת הרווחה) – נכשלו לחלוטין. הרס מדינת הרווחה נמשך בעוצמה בכל מקום. רק בישראל הצליחה תנועת המחאה לעצור במעט את המגמה. יתרה מכך, הצלחתה של תנועת המחאה להביא להנהגת חינוך חינם מגיל שלוש היא תפנית אשר אפשר להגדירה אפילו כתחילת בנייתה המחודשת של מדינת הרווחה. לראשונה ישראל היא באמת "אור לגויים". מאבקים על השיטה העולמית מתחוללים שנים, עשרות שנים ואף מאות שנים. קביעת יעדים וסדרי עדיפויות נכונים, התארגנות (ארגון ה"גייסות" וכלי המאבק), ממלאים תפקיד מכריע בקביעת משכו של המאבק על השינוי ההיסטורי. ואף היו נסיגות בהיסטוריה שבהן שבו הכוחות השמרניים והשתלטו על המערכת הכלכלית והפוליטית (והללו שלובות זו בזו ללא הפרד).

אין תנועה המבקשת לשנות את הקיים ולבנות חברה טובה יותר, שאינה מבצעת שגיאות. רק בלא עשיה – אין שגיאות. במאמר הבא אציע כמה דרכים רעיוניות ומעשיות לחיזוקה של התנועה. אולם אסיים בשבח נוסף לתנועה – הקמת הנהגה קולקטבית. על יתרונותיה של הנהגה כזאת אעמוד גם כן בהמשך.

[space height="6"]

• ד"ר אורי זילברשייד הוא מרצה בכיר לפילוסופיה מדינית ומראשי "ברית חברתית", המאגדת את ארגון המורים, התאחדות הסטודנטים, תנועת השומר הצעיר, מגמה ירוקה, ארגון מרצי המכללות האקדמיות הציבוריות וגופים נוספים. הוא מלמד בתוכנית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ועמית מחקר ב"מכון הגרמני למחקרים גלובליים ואזוריים" שם הוא מקדם את מחקרו על מדינת הרווחה.

[space height="8"]