בשבוע שעבר התקיים בתל-אביב אירוע הבחירות המרכזי של שדולת הנשים בישראל, בשיתוף עם ”שותפות ארגוני נשים לצדק מגדרי ולשוויון כלכלי-תעסוקתי” ובניצוחה של הפעילה הוותיקה דורית אברמוביץ’. לאירוע, אשר משך קהל רב מהצפוי, הגיעו לשאת דברים (ולא לענות על שאלות הקהל…) נציגים בכירים מרוב המפלגות, לרבות העבודה, יש עתיד, מרצ, התנועה, ארץחדשה, קדימה ודע”מ. בלטה בהיעדרה נציגה ממפלגת הבית היהודי (איילת שקד, אורית סטרוק או שולי מועלם?), ואיחרה להגיע שרת התרבות והספורט לימור לבנת. כשנכנסה לבנת לאולם, הקהל, ששבע מהמתנת השווא להגעתה, כבר היה בתנועה לעבר דלתות היציאה.
רגע של אובדן עשתונות
מתוסכל מאיחורה של השרה לבנת, וכעוס על אירוע בחירות נוסף שלא ניתן לשאול בו שאלות, טיפסתי במעלה המדרגות לעבר היציאה בתחושה של הר-געש לפני התפרצות. למראה השרה הזחוחה איבדתי כל זכר לשליטה עצמית וצעקתי מהיציע כאילו אני בטריבונה של שער 7 – “צאו מהאולם! אל תקשיבו לה! ואם אתם רוצים, תשאלו אותה איך קיצצו אתמול 740 מיליון שקל מתקציבי המשרדים החברתיים בוועדת הכספים!” לא חשתי מבוכה או חרטה. רתחתי מזעם ולא עניין אותי לשמוע אם היא איחרה בגלל פקקים או בגלל השתתפותה באירוע בחירות אחר. ביציאה מהאולם פגשתי חברה ששאלה אותי “למה צעקת ככה?”, ובאחרת שאמרה לי “לא ממש הבנתי מה צעקת אבל מחאתי כפיים לאות הזדהות.” הבנתי, שוב, שצעקות לא ממש יועילו לי. החלטתי להמתין לשרה ביציאה מאולם כדי להתעמת איתה בצורה עניינית. כעבור מספר דקות התקרבה לעברי לבנת כשהיא מלווה במאבטח ומספר יועצים ועוזרים. ניגשתי וביקשתי לשאול אותה שאלה. חצי שניה לאחר מכן המאבטח שלה כבר חצץ בינינו ובלם אותי. “אין צורך,” אמרה השרה, ואני הוספתי “הכל בסדר, אני רק שאלה".
“ניפגש בבית המשפט”
“השרה לבנת,” פניתי לעברה. “לימור,” קטעה את דבריי. חייכתי ומיהרתי להמשיך, “ראש הממשלה הצהיר בפני הציבור שלא ניתן להעביר תקציב אחראי בעת הזו ולכן הולכים לבחירות. רציתי לשאול – איפה אותו תקציב אחראי? מזה חודשיים הממשלה עוברת בגסות על “חוק יסוד: משק המדינה”, ובמקום להניח על שולחן הכנסת את מסמכי אותו תקציב אחראי אתם מסרבים לחשוף בפני הציבור את הגזרות הצפויות להיכלל בתקציב הבא. למה?”
“התקציב לא הבשיל לכדי הצעה ובגלל זה הלכנו לבחירות,” ענתה לי השרה. “כן, אבל זה לא פוטר אתכם מלהניח את התקציב על שולחן הכנסת כפי שמוגדר בחוק,” השבתי. לאחר כמה סיבובים כאלו ניסתה לבנת לסכם את הדיון ואמרה: “אז תפנו לבית-המשפט”. “פנינו”, עניתי לה. “עתרנו לבג”צ עם התנועה לאיכות השלטון נגד הממשלה”. לזה היא כבר לא השיבה, והסתפקה בחיוך נבוך.
“למה אתם כל-כך מנותקים מהציבור?” שאלה פעילת המשמר דורין כפיר את השרה. “מנותקים?!” השיבה השרה, ודורין מיהרה להוסיף: “אתם מקשים עלינו למחות כבר יותר משנה, אתם עוצרים פעילים חברתיים ואתם לא מבינים את המצוקות שקיימות בשטח.” לבנת התקשתה להבין. אחרי שריעננו את זכרונה בנוגע לאלימות המשטרתית שהופעלה כלפי פעילי המחאה במהלך השנה החולפת היא גינתה אותה, אך לא לפני שציינה בפנינו שהיא “לא זוכרת שהשמאל התרעם על אלימות המשטרה כלפי פעילי הימין בפינוי עמונה.” אומנם תגובה צפויה, חשבתי לעצמי, אך לבטח יותר אוהדת מזו של חברת-הכנסת מירי רגב בנוגע למחאה החברתית.
מנותקים, כבר אמרנו?
התעקשתי להחזיר את השיחה למקום ענייני ושאלתי את לבנת מדוע נתוני ההצבעות שלה ושל חברי הליכוד מייצרים תמונה של אג’נדה בלתי חברתית בעליל. “גם חילקו כאן דפים עם נתוני הצבעות שלי, אבל זו תמונה מאוד חלקית,” ציינה שרת התרבות. לאחר מספר דקות מצאה לבסוף השרה את התשובה לנתוני ההצבעה הלא מחמיאים שלה מהכנסת ה-18: משמעת קואליציונית.
“אז למה לא להחרים הצבעות, כמו אורלי לוי-אבקסיס מישראל ביתנו?” שאלתי. “לפעמים אני נעדרת מהצבעות בגלל צו מצפוני, אבל אני לא יכולה להגזים בהיעדרויות שלי” “למה לא?” שאלתי, “בגלל אלקין?”. “כן,” ענתה השרה והטילה על יו”ר הקואליציה את האחריות. לא הסתפקתי בתשובתה, אבל למזלי גם השרה לא באה על סיפוקה. “אתם מוזמנים לבדוק את ההצבעות שלי ולראות שאני מאוד חברתית. קידמתי סוגיות רבות מתוך הממשלה”. האמת שתמיכתה בחוק הספרים עומדת לזכותה, אך כאן בדיוק היא הפילה את עצמה. “תלכו ותבדקו את ההצבעות שלי בוועדת השרים לענייני חקיקה”, הציעה לנו השרה.
“תודה לך”, השבתי בנימוס, “אבל איך אנחנו אמורים לעשות את זה אם אין לוועדה פרוטוקולים חשופים לציבור ופירוט שמי בהצבעות?” “יש דרכים להשיג את הנתונים”, אמרה השרה, ובכך עודדה אותי למצוא מדליפים במקום להסדיר את נושא השקיפות בעבודת הוועדה. כשסרבתי לשחק את המשחק הזמינה אותי לעתור לבית-המשפט גם בנושא ועדת השרים לענייני חקיקה. מזל שזה כבר בעבודה.
מעריץ