הדיון שהתקיים הבוקר בוועדת הכספים, על נושא טכני לכאורה – אישור צו שעוסק בתשלום מקדמות על מס שבח, הוכיח שהיא מתקשה לתפקד. יו"ר הוועדה סלומיאנסקי לא שולט בדיון, כולם מדברים יחדיו, אף אחד לא בודק את העובדות, והח"כים מוחים נגד תכתיב של הממשלה – ובסופו של דבר מצביעים בעדו. ועדת הכספים כחלטורה.
שלוש שעות ביליתי הבוקר (ג') בישיבת ועדת הכספים של הכנסת. על דעת כולם, מדובר בוועדת מפתח, ועדה שעושה עבודה. מה שנסגר שם משפיע באופן ישיר על הכיס של כל אחד מאיתנו, על הכיס של המדינה, ועל כיסיהם של כל בעלי האינטרסים באשר הם. אבל מה שראיתי בוועדה הבוקר לא היה עבודה. מה שראיתי היה שלוש שעות של חלטורה.
אל מהותה של החלטורה נגיע לקראת הסוף. כרגע, נפתח בשלושת הנושאים שעמדו על סדר היום. על שניים מהם אפשר לעבור בזריזות: בתחילת הישיבה אישרה הוועדה בהצבעה מהירה צו שיאפשר לממשלה להעלות את המכס על מוצרי טקסטיל מיובאים. הממשלה הורידה את המכס הזה עצמו בשנתיים האחרונות, ועכשיו היא מבקשת להחזיר אותו לרמה של 6 אחוזים. השינוי מוצג כניסיון לסייע לתעשיית הטקסטיל הישראלית, וברור גם שיכניס עוד קצת כסף לקופת המדינה. ההצבעה התקיימה דקות מועטות לאחר תחילת הישיבה, כמעט בלי שהתנהל דיון. יצרן מגבות מערד, שהגיע לדיון מלווה בלוביסט מסור שישב מאחוריו, קיבל את מה שרצה מבלי שהיה צריך לדבר.
בחלק האחרון של הישיבה, התקיים דיון חגיגי עד דביק שהוקדש ליום ירושלים שיחול מחר. ראש העירייה, ניר ברקת, הציג בפני הנוכחים הלא-רבים מצגת מוקפדת, והוכיח באותות ובמופתים את שני הדברים שאפשר היה להניח שירצה להוכיח: שירושלים משגשגת ופורחת מצד אחד, אבל זוכה להרבה פחות תמיכה ממשלתית מכל הערים החשובות האחרות בארץ. הח"כים התחרו זה בזה בחלוקת מחמאות לברקת, ובהבטחות חוזרות ונשנות שירושלים (המאוחדת) על לוח ליבם כל הזמן. הגדיל לעשות הח"כ החדש אראל מרגלית, שהפליג בנאום ארוך. כשסתיו שפיר, גם היא חדשה, הציגה נתונים של "עיר עמים" על חלוקה לא שיווינית של משאבי העיריה לשני חלקי העיר, המערבי והמזרחי, מיהר ברקת להכחיש את הנתונים. כשנציגת "עיר עמים" ביקשה להגיב, ביקש ממנה יו"ר הוועדה, ניסן סלומיאנסקי, "שזה יהיה קצר ולא פוליטי". ח"כ רובי ריבלין היה היחיד מבין הח"כים שהצטרף לשפיר בהדגשת הצורך להקדיש משאבים משמעותיים למזרח העיר.
עיקר העניין התרכז באמצע הישיבה. על הפרק עמדה בקשת רשות המסים לאשר צו למשך שנתיים, שעל-פיו יעביר כל מי שקונה דירה אחוזים מסויימים מהמקדמה שהוא נותן למוכר – ישירות לרשות המסים, כמקדמה על חשבון מס השבח של המוכר. זה קצת מסובך, אבל הרעיון, כפי שהציג אותו שי אהרונוביץ', מנהל אגף השומה ברשות המסים, די פשוט: הקונה לא יכול להעביר את הדירה בטאבו על שמו עד שהמוכר משלם את מס השבח שלו. מכיוון שמוכרים מעכבים ככל יכולתם את תשלום המס, בעלי דירות חדשים אינם יכולים להעביר אותן על שמם. על פי ההצעה, הסביר אהרונוביץ', יקבל הקונה שישלם את המקדמה אישור מיידי להעביר את הדירה על שמו. כמה אחוזים מהמקדמה עוברים ישירות לרשות המסים? או 7.5% או 15%, תלוי בתאריך הקניה (ותיכף הנתון הזה יהיה חשוב).
מי מתנגד בדיון לאישור הצו? קודם כל, איגודי הקבלנים. ניסים בובליל, נשיא התאחדות בוני הארץ – שם נשגב למשהו קצת פחות אידילי – אמר בדיון שהצו הזה יגרום לקבלנים "לבנות אלפי דירות פחות". כלומר, הוא יחמיר את בעיית הדיור. למה? כי במקדמות הקבלנים צריכים להשתמש כדי להתחיל לבנות. "הם רוצים מס על רווח תיאורטי", הוא אומר, "3% אחוזים זה 27% מהרווח הסופי שלנו. זה מעמיס עלינו קשיים, פוגע לנו באובליגו בבנק". הכל נשמע טוב, אבל מה זה פתאום ה-3% האלה? לא דיברנו על 7.5 או 15? לטענתם של אנשי המסים, ה-3% שייכים לסיפור אחר. הקבלנים בכלל פטורים ממס שבח. מה שהם צריכים לעשות זה להפקיד ערבות של 3% בבנק. הקבלנים מתעקשים שמדובר באותו נושא: המקדמות והערבות זו מקשה אחת. ככל שהזמן עובר, ברור לגמרי שהצדדים כבר נאבקים על הדבר הזה הרבה זמן. היה גם משא ומתן. האם הצדדים הגיעו להבנה? אנשי המסים אומרים שכן, ועכשיו הקבלנים משחקים משחק כוח. הקבלנים אומרים שלא.
אבל יותר משמעותית מהתנגדות הקבלנים היא התנגדותם של חברי-הכנסת עצמם – שיאשרו בסופו של דבר את הצו, שעה מאוחר יותר, לחצי שנה ולא לשנתיים. כדי להבין מה קרה כאן, כדי להבין את עומקה של החלטורה, צריך קצת רקע. שיטת המקדמות של רשות המסים כבר היתה לחוק במדינת ישראל, בשנת 2011, כשהכנסת העבירה את תיקון 70 לחוק מיסוי מקרקעין (כולם בדיון, יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, אומרים מק-רקעין, עם דגש חזק על הק' הראשונה, כאילו כולם דוברי יידיש).
אחר כך, ב-2012, התכנסה ועדת הכספים של הכנסת הקודמת, בראשותו של ח"כ גפני, והחליטה להוציא את שיטת המקדמות מהחוק, מכיוון שמצאה שהשיטה איננה יעילה. זה היה תיקון 72 לחוק. כשהחליטה הוועדה על תיקון 72, הוסיפה שם גם שעד שיימצא פיתרון חקיקתי הולם לנושא, יהיה שר האוצר רשאי לבקש להפעיל את השיטה בצו, לתקופה מוגבלת. השר הפעיל את הצו, והנה, עכשיו, במקום לחפש פתרון חקיקתי, הם מתבקשים להאריך אותו בעוד שנתיים – להצביע עבור מה שהם כבר החליטו שאיננו ראוי. ח"כ עיסאווי פריג' ביטא את המצב יפה, כשאמר: "הפכנו לוועדה טכנית. אומרים שחייבים להאריך, אז מאריכים, ועוד בדקה התשעים. זה מקומם". וחוץ מזה, הצו הקודם של שר האוצר פקע כבר לפני חודש, ובכלל לא ברור שאפשר, מהבחינה החוקית, לאשר צו עם פער כזה באמצע.
אין תחקור, אין שאלות
הנה לכם, אם כן, מצב עניינים כזה – בדיוק מהסוג שבו ועדת כספים ראויה לשמה עומדת על רגליה ועושה את תפקידה. קודם כל, מול הצדדים הניצים. מהר מאד התברר שגירסאות הקבלנים ואנשי המס רחוקות מדי זו מזו. או שאחד הצדדים מטעה את הוועדה, או ששניהם. כאן אמורה הוועדה לפעול בתפקיד שיפוטי: לבחון בקפידה את שתי הגירסאות, לדרוש נתונים מדוייקים, לתחקר ולשאול, לחשוף את שורש המחלוקת. שנית, הוועדה אמורה לפעול בנחרצות נגד התכתיב הממשלתי, שמבקש לעקוף את עבודת החקיקה שלה עצמה, ולפעול באמצעות צו היכן שהוועדה החליטה שלא יפעל באמצעות חוק. אם שני הדברים האלה לא קורים, הרשות המחוקקת לא עושה את תפקידה. היא נכנעת למשחקי המילים של הצדדים ולתכתיביה של הרשות המבצעת. בדמוקרטיה תקינה, ככה זה לא אמור לעבוד.
בוועדת הכספים של סלומיאנסקי, הדברים האלה לא קורים, והעובדה הזו מתחברת באופן ישיר לאופן שבו הישיבה מתנהלת, או אולי צריך לומר- לאופן שבו היא אינה מתנהלת. סלומיאנסקי אינו מתנהג כיושב-ראש. הוא מדבר בקול רך ומקפיד לתת רשות דיבור לכל מי שרוצה, אבל רוב הזמן רשות הדיבור נלקחת על ידי הדוברים באופן עצמאי. למעשה, כולם מדברים כל הזמן, ומחליפים האשמות (וגפני צועק).
לאורך השולחן, כולם מדברים בינם לבין עצמם, בחלק מהמקרים עם מקרופונים פתוחים. ח"כים נכנסים ויוצאים, ומסביב מתרוצצים כל הזמן עוזרים פרלמנטריים עם פלאפונים פתוחים. כבר נכחתי בלא מעט ישיבות בכנסת, כמשקיף, ודבר כזה עוד לא ראיתי. באווירה כזו, אי אפשר לעשות כלום. בשלב מסויים, מצהירה ח"כ עדי קול, חברת הקואליציה, שלא תצביע בעד הצו. ח"כ גילה גמליאל ממהרת להגיב: חברי הקואליציה בוועדה יצביעו בעד הארכת הצו בחצי שנה, לא שנתיים. סלומיאנסקי מבקש להבין אם אפשר להגיע לפשרה בו במקום בין אנשי המס והקבלנים, "תגיעו למשהו", הוא אומר, "ונאשר אותו". שני הצדדים נעים באי נוחות בכסאותיהם, אבל סלומיאנסקי שולח אותם לשבת בחדר אחר, בזמן הדיון החגיגי על ירושלים, ולסגור עניין. הם חוזרים בלי כלום. אז מגיעה ההצבעה. ח"כ קול עומדת בדיבורה ויוצאת. חוץ ממנה, כולם תומכים בהארכת הצו. פשוט כך. והישיבה ננעלת.
אם כך זה נראה היום, מפחיד לחשוב מה יקרה שם בתקופה הקרובה – שתוקדש לתקציב ולחוק ההסדרים. לפני שמדברים על תוכן, וכדי שאפשר יהיה לדבר על התוכן באופן מעמיק ורציני, סלומיאנסקי וחברי הוועדה חייבים להתעשת ולתבוע לעצמם בחזרה את תפקידם כרשות במדינת ישראל – רשות שיודעת לעבוד באופן מקצועי ומעמיק, לנהל דיון מסודר, להעמיד בעלי אינטרסים במקומם – ולהיאבק כנגד תכתיביה של הממשלה.
נכחו בדיון, בשלבים כאלה או אחרים, חברי הכנסת הברים: קארין אלהרר, גילה גמליאל, יצחק כהן,זבולון כלפה, אראל מרגלית, חמד עמאר,עדי קול,ראובן רבלין, אלעזר שטרן, עפר שלח, סתיו שפיר, וממלא המקום עיסאווי פריג'.
