מישהו פעם צריך לבדוק כמה פעמים התכנסו ועדות הכנסת במהלך ההיסטוריה הקצרה שלנו כדי לדון בדבר הזה שנקרא "הרפורמה ברשות השידור". כבר שנים שמדברים על זה ומתווכחים על זה, מקבלים הצעות חוק ודוחים אותן, עושים "התאמות ועדכונים", מוסיפים ומחסרים, נכנסים למשא-ומתן ויוצאים ממנו, חוזרים ומדגישים בכובד ראש שכמובן, "ישראל חייבת שידור ציבורי", וגם "אין סיבה שרשות השידור לא תהיה כמו ה-BBC" – ושום דבר לא משתנה. עולם כמנהגו נוהג. לפני עשרים וחמש שנה, עבדתי כמה זמן בערוץ הראשון – כשעוד היה הערוץ היחיד – וכל מה ששמעתי במזנון היה דיבורים מיואשים על הצורך ברפורמה. אחד הבכירים ברשות לקח אותי לשיחה בצד, והשביע אותי לעזוב את המקום בזריזות. "אתה בחור צעיר", אמר לי, "אסור לך להיתקע כאן".
יושב ראש ועדת הכלכלה, ח"כ אבישי ברוורמן, שפתח את הדיון בנאום משועשע וארוך מן הרצוי, אמר שבשבע שנותיו בכנסת הוא כל הזמן "שומע שאו-טו-טו חותמים על הרפורמה". ובכל זאת, על פניו, נראה שהפעם משהו השתנה. לפני כשבועיים נחתם הסכם רפורמה בין הנהלת הרשות לבין אגודת העיתונאים. גלעד ארדן, השר הממונה על רשות השידור (מושג מפתח בעייתי בכל הסיפור, שנחזור אליו בהמשך), אמר אז שלא יחתום על ההסדר, ואחר כך חזר בו. לדיון היום הוא לא הגיע. ההסכם שנחתם, ראוי לציין, הוא אותו ההסכם שנחתם כבר ב-2011, ועכשיו עבר "התאמות ועדכונים" וחתימה נוספת. ההסכם ההוא התבסס על תיקון לחוק רשות השידור, שעבר כבר ב-2008. בסיפור הזה, אף אחד לא ממהר במיוחד. על פי ההסכם הנוכחי, יפרשו או יפוטרו 700 עובדים, הרשות תעבור שדרוג טכנולוגי, תמכור נכסי נדל"ן שברשותה, ותשקיע יותר כסף בתוכן. אם האוצר יאשר אותו, ההסכם אמור להיכנס לתוקפו ב-1 ביוני. כלומר, על פניו, נראה שהדברים סוף סוף מתחילים לזוז.
אבל האמת היא שלא, משתי סיבות משלימות. ראשית, ההסכם עוסק רק ביחסי עבודה, בטכנולוגיה ובמקורות מימון (וגם שם עולים סימני שאלה משמעותיים) – והוא אפילו אינו מזכיר את השאלה הגדולה באמת: איך משחררים את רשות השידור, כגוף שידור ציבורי, משליטת הממשלה? איך אפשר לצפות מרשות השידור לתפקד באופן עצמאי ויצירתי כשהיא פועלת תחת שליטתו של "השר הממונה"? משה גביש, שהיה יושב-ראש הוועד המנהל של רשות השידור בין השנים 2007-2009, אמר בדיון היום: "הצעת החוק מ-2008 עמדה על כמה רגליים. הרעיון שצריך להפריד את הרשות מהפוליטיקה היה חלק בלתי נפרד מהרפורמה. כשיש מינויים פוליטיים של יו"ר ומנכ"ל, זה הולך עד למטה". הדו"ח של חברת הייעוץ האסטרטגי "תאסק", ששימש בסיס לחוק מ-2008, המליץ על ניתוק מהדרג הפוליטי, וגם על סגירת תחנות, הקמת מרכז שידורים בערבית בנצרת, שינוי במבנה הניהול – דבר מזה לא נותר. חוץ מזה, גם מפת התקשורת השתנתה באופן דרסטי בשנים האחרונות, עם כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות. גביש שאל: "האם המתכונת שנוצרה בשנות השישים עדיין מתאימה להיום?"
שנית, כמעט כל מי שמעורב בסיפור הזה בגרסתו העכשווית משוכנע שההנהלה הנוכחית – היו"ר ד"ר אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן מנחם – לא תצליח ליישם את הרפורמה. חמישה חברי מליאת רשות השידור כתבו לפני כשבועיים לשר ארדן: "איבדנו אמון ביכולתם של היו"ר וההנהלה הנוכחית להביא להבראת רשות השידור, אם באמצעות רפורמה ואם בדרכים אחרות". כמה מהדוברים בדיון היום העלו טענות קשות ביותר כלפי השניים. דיברו על סתימת פיות, שלטון פחד, ועריצות ניהולית. אורי רוזנבק, יו"ר איגוד היוצרים הדוקומנטריים, דרש מגילת "להחזיר את המפתחות", ואמר לו: "אתה לא מסוגל להעביר בקבוק מים מצד לצד. כאן זה לא צפון קוריאה".
תגובתם של גילת ובן מנחם לטענות היתה מרתקת. בן מנחם ישב בפנים נוגות לאורך כל הדיון ולא הוציא מילה. גילת חזר פעם אחר פעם ופירט את נתוני ההסכם, ונראה כאילו באמת אינו שומע דבר. בשלב מסויים קיבלתי את רשות הדיבור, וביקשתי באופן מפורש שיגיבו לטענות. בן מנחם התחפר בשתיקתו, וגילת פשוט המשיך בשלו. איש מחברי הכנסת לא דרש לרדת לשורש האמת. רק ח"כ ברוומן התפייט לרגע. "אתה מכיר את יונסקו", שאל את גילת, "הקרנפים, שלא תגיע לשם, אמיר".
אבל ההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מכיוונו של ח"כ איתן כבל, שהיה זה שדחף בשעתו את תיקון הרפורמה לחוק רשות השידור. כבל הגיע לדיון חמוש במיטב רגשותיו. "אני הייתי זה שנלחמתי שנים על השידור הציבורי … היום אני אומר, ואני אומר את זה לא בקול רם, אין יותר לערוץ הראשון בטלוויזיה זכות לחיות. זה נגמר. זה דינוזאור. צריך לסגור את הערוץ ולחשוב עליו אחרת לגמרי".
וכבל הכריז: "אני הולך להגיש הצעה לביטול האגרה. כל שקל שאזרחי המדינה משלמים עבור הטלוויזיה הוא בזבוז וגזל כספי ציבור". בפינת האולם, לא במקרה, ישבו אנשי תנועת "עורו", שמקדמת בימים אלה מאבק ציבורי לביטול אגרת הטלוויזיה. כלומר, במילים פשוטות, שום דבר לא נגמר. הרפורמה לא רפורמה, ההנהלה והעובדים במשבר אמון, כבל התחיל היום ככל הנראה לכתוב את הפרק החדש של הסאגה הזו, שאיננה מסתיימת לעולם.
אבל הדיון הסתיים בהבנה שכרגע, הסכם הרפורמה נכנס לתוקפו ב-1 ביוני. ח"כ איציק שמולי ניסה להציע, בהתחשב בכל מה שנאמר בדיון, שאולי "לא יקרה שום דבר אם ניקח שבועיים לבדוק ולעשות מקצה שיפורים", אבל ההצעה התאיידה ברגע שהופיעה. הדובר האחרון היה יהודה גבאי, איש הרדיו הוותיק, שישב והקריא לכולנו מעשיה ארוכה שכתב, על אווזה יפהפיה שהטילה ביצי זהב ולכן נדרשה לפרנס את אחותה המכוערת וחסרת הישע – ובסופו של דבר כרעה תחת הנטל. כך, ביקש להבהיר, יכרע הרדיו של רשות השידור תחת נטל הטלוויזיה. זה היה סיום קומי לדיון עצוב, אבל ברוורמן נראה מרוצה: "קיימנו דיון חשוב. ועדת הכלכלה בראשותי תפקח על יישום הרפורמה". לדיון הבא בתור, כך הבטיח, יגיע אפילו השר הממונה.
השתתפו בדיון הח"כים אבישי ברוורמן, מיכל רוזין, אברהים צרצור, דוד צור, איתן כבל, אריאל אטיאס (שיצא באמצע), והמחליפה עליזה לביא.
