פעמים רבות מטרידה אותי שאלת מעמדה של הכנסת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ובהזדמנויות אחרות, הכנסת חשובה לי מכיוון שהיא המוסד הייצוגי היחיד שיש לי כאזרח. המקום היחיד שעליו אני יכול לומר: אלו פניי, אלה פניה של החברה הישראלית.
מתחילת פעילותי במשמר החברתי גיליתי שהכנסת מסבירה פנים לאורחיה. ההגעה אליה יחסית נוחה, המסדרונות רחבים והמקום מטופח. אמנם יש פגמים שהטיפוח של הכנסת מסתיר, כמו ההעסקה הקבלנית של עובדי המטבח והניקיון, אבל צריך גם לדעת לפרגן ולומר מילה טובה, ומילים טובות בהחלט מגיעות למזכירויות הוועדות של הכנסת.
כך למשל השבוע, עם הגעתם של 21 משתתפי הקליניקה לחקיקה חברתית, פרי שיתוף פעולה של המשמר החברתי והפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. שיתוף הפעולה של מזכירויות הוועדות מאפשר לנו להנגיש את הכנסת עבור כל מי שרק רוצה. זה ממש לא מובן מאליו, ואם במזכירויות הוועדות השונות קוראים את הערכתי לעבודתן, דיינו.
אם בקליניקה לחקיקה חברתית עסקינן, אז חברי הקליניקה התפרסו בדיונים שונים, ויצאו עם מגוון רשמים ותובנות: מדיוני חוק המשילות בוועדת החוקה, מהדיון על תגובת המדינה להחלטת בג"צ בנוגע ל"חוק המסתננים", ומהדיון על הצעת החוק למניעת הטרדה מינית בוועדה לקידום מעמד האישה. הסטודנטים של הקליניקה מצטרפים לקבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שאף מקימים בימים אלה תא סטודנטים. גם האחרונים לא חסכו בביקורת על הדיונים שבהם השתתפו. טוב, לא ניתן לומר שהשתתפות הוא המונח המתאים לחוויה של עמרי חוזז מהדיון בוועדת הפנים, שכן הדיון לא התקיים עקב אי ההתייצבות של חברי הכנסת, אך זה די נאמן למציאות בדיווח של ארז וסילבסקי מוועדת הכלכלה.
נוסף על תלמידי הקליניקה לחקיקה חברתית נכחו השבוע בכנסת עוד 19 משקיפים ומשקיפות. זאת הרגשה טובה למצוא שיש מי שמתעניין, שיש מי שאכפת לה, שיש מי שנמצא בוועדות כדי להזכיר בנוכחותו שאנחנו כאן כדי להשקיף על חברי הכנסת ולשקף את שאנחנו רואים החוצה אל הזירה הציבורית.
