אחד המיתוסים הנפוצים בארצנו נוגע לאמונה הרווחת לפיה ערביי ישראל והאוכלוסייה החרדית לא משרתות בשירות צבאי או אזרחי, ומשום כך לא נושאות בנטל הקיומי של המדינה. משום כך, לדידם של האוחזים בדעה זו, יש להבחין בין מי שתורם למדינה ובין מי שאינו עושה כן. זאת ועוד, לדעתם התורמים למדינה זכאים להעדפה על פני מי שתרומתו למדינה לא נמדדת על פי הגדרתם.
נראה שלא ניתן היה למצוא ביטוי טוב יותר לעמדה זו מאשר הצעת החוק שהניח ח"כ יריב לוין (ליכוד ביתנו) על שולחנה של הכנסת והגיעה לשלב הדיונים בוועדת העבודה והרווחה בשבוע שעבר (ב').
הצעת החוק הנוכחית של לוין היא גרסה שניתן לכנותה מרוככת, וזאת בעקבות הצעה דומה שהניח לוין בחודש יוני האחרון, ונגנזה לאחר ששרת המשפטים, ציפי לבני, הגישה ערר נגד ההצעה בוועדת השרים לענייני חקיקה. גלגול קודם של ההצעה היה עוד בכנסת ה- 18, כאשר ח"כ לוין וח"כ מטלון מישראל ביתנו ניסו לקדמה.
על מנת להבין את רוח ההצעה של לוין יש להתמקד בהגדרותיה. לפי ההצעה של לוין מי שתורם למדינה הוא אחד מהשלושה הבאים: חייל שלא תמו 7 שנים מיום שחרורו, משרת מילואים שמבצע יותר מ- 14 ימי מילואים בשנה, ומי שביקש להתנדב לשירות לאומי או אזרחי וטרם חלפו שבע שנים מהמועד שבו נדחתה בקשתו. יש לזכור שהצעה זו לא הוצעה בחלל ריק, אלא על רקע הצעות קודמות של לוין, שלדבריו משקפות יותר את רוח החוק. כך בהצעת החוק שהוגשה ביוני האחרון תורם למדינה הוא מי שעונה על הקריטריונים הבאים: חייל משוחרר, נכה, בן משפחה של נכה, בן משפחה של חייל שנספה במערכה. כל הללו בהתאם להגדרותיהם בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ובחוק קליטת חיילים משוחררים, הווה אומר, חוקים שמעלים על נס את השירות הצבאי על ממדי הזמן והשלמות הגופנית שלו.
לוין בעצם מציע סדרה של שינויי חוק בתחומי העבודה, מתן וקבלת שירותים, הקצאת מקרקעין, וקבלה לדיור במעונות, שכל מטרתה היא "להתחשב בהיותו של אדם תורם למדינה כהגדרתו בחוק זכויות התורמים למדינה, כחלק ממכלול השיקולים" הנוגעים להחלטה בעניינים אלה, מבלי שהדבר יהווה אפליה.
עו"ד ציונה קינג יאיר, נציבת שוויון זכויות בעבודה במשרד הכלכלה, אמרה בדיון כי המסגרת שמציע ח"כ לוין היא לא המסגרת הנכונה. לדבריה, התיקון המוצע לא רק יוצר לגיטימציה לאפליה, אלא אף סותר החלטות ממשלה רבות ששמות למטרה לשלב ערבים, חרדים, עולים חדשים, נכים, ואוכלוסיות שלא מגיעות לשירות צבאי מסיבות שונות.
לדעתו של ח"כ לוין, ההצעה "לא עושה צדק כי היא לא מתגמלת את מי שתרם למדינה את מיטב זמנו ומרצו, וזאת כאשר אחרים, שלא תרמו את זמנם למדינה, נמצאים כבר אחרי תואר ראשון." זהו המיתוס שממסגר את ההיגיון שעומד בבסיסה של הצעת החוק של ח"כ לוין.
אולם יש בעיות עם המיתוס הזה ועם הצעת החוק שנולדת ממנו. הבעיה עם המיתוס היא שהוא שגוי. המדינה היא זו שמעדיפה לא לגייס צעירים ערבים, חרדים, ומגוון של קבוצות אוכלוסייה שלא משרתות בצה"ל מסיבות שונות. בכך גישתו של לוין סותרת את גישת המדינה: לגישת המדינה אין עניין בגיוסם, ולגישת לוין המפתח לשוויון חברתי טמון בגיוס צבאי. כבר בשנות השישים לא אחר ממנחם בגין מצא את טיעון זה כבטל: "אנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערביים לשרת בצבא. החלטנו כך מרצוננו החופשי. ואני סבור שהנימוק המוסרי הוא בר תוקף… האם אין שוויון זכויות במדינה ישראל לתושביה הערבים והדרוזים במהות הדברים? משום מה עלינו במו ידינו ובמו פינו לבטל את אשר אנחנו נותנים לאזרחיה ותושביה של מדינתנו ללא הבדל דת ולאום?" על בחירת המדינה שלא לגייס רבים מצעירי החברה החרדית נדמה שאין צורך להרחיב את הדיבור. ההוכחה לעמדה זו של המדינה טמונה בשיח הציבורי והפרלמנטרי הבלתי פוסק סביב שאלת גיוס החרדים, כאשר סוגיית "השוויון בנטל" עומדת על הפרק.
לא זו אף זו, לוין מיתמם בהצעתו להיחשב כתורם למדינה גם באמצעות שירות אזרחי. על פי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ב- 2010, מספר המשרתים שירות אזרחי באותה שנה עמד על פחות מ- 1500. הסיבות, לפי המחקר, לכמות הדלה של המשרתים נובעות מגורמים מעמדיים ומבניים: החברה הערבית היא חברה ענייה יותר וחברי אוכלוסייה זו פעמים רבות לא יכולים להרשות לעצמם להתנדב, וישנן מסגרות מעטות מאוד להתנדבות בחברה הערבית והיעדרה של תשתית לשירות כזה. נתונים אלו מאוששים במחקר בכך שמספר המתנדבים במסגרות פרטיו ולא מוכרות בחברה היהודית ובחברה הערבית עומד על שיעור דומה, זאת בעוד שיעור המתנדבים במסגרות מוכרות גבוה בהרבה בחברה היהודית מאשר בחברה הערבית.
אין ספק שסעיפים אלה פוגעים אנושות דווקא בעקרונות שהמדינה שמה לעצמה להגשים: פיתוח התעסוקה והכלכלה בחברה החרדית והחברה הערבית. יחד עם סתירה זו, אחת השאלות הבוערות ביותר בהצעת החוק נוגעת לעניין פרוצדוראלי, מנהלי, שלכאורה לא מהווה חלק ממסכת האפליה שלוין מבקש למסד: לפי סעיף 6 להצעת החוק, הגורם שיהיה אמון על ביצוע החוק ועל התקנת תקנות לביצועו יהיה שר הביטחון. זה סעיף מטריד מאוד. מה לשר הביטחון ולשוק התעסוקה? מה לשר הביטחון ולקבלת קדימות בהקצאת מקרקעין? או בזכות לדיור במעונות אוניברסיטאיים? או למתן וקבלה של שירותים שונים? בכך הצעת החוק מבקשת להעניק לשר הביטחון סמכויות אזרחיות שכלל לא קשורות לתחום סמכותו. ממש משל אנחנו עדיין חיים תחת ממשל צבאי.
לקריאה נוספת:
