לפעמים יש תחושה בכנסת שהכל כבר ידוע מראש ואנחנו כאן כדי להעביר את הזמן. בקרב מובילי דעת קהל ואנשי ציבור החלו להפנות מבט ביקורתי לשיטה הקיימת לתפקיד האזרחים בתוך המערכת. כך אצלנו משה איבגי מדבר מדם ליבו על היותנו עבדים נרצעים של השלטון, והקומיקאי הבריטי ראסל ברנד, מדבר על מהפכה. אני רוצה להפנות את המבט הזה אל הכנסת ואל יחסי הכוחות הנשקפים ממנה.
אני והכנסת סיפור אהבה
אני אוהב את הכנסת. באמת. אני אוהב את הכנסת כי זה מקום שבו אנשים שונים המייצגים אינטרסים שונים בשם ציבור שונה עם תפיסת עולם שונה יוצרים ביחד דפוסי חיים משותפים של החברה הישראלית. ומתוך השוני הזה יכולים לקום שיתופי הפעולה המפתיעים ביותר שניתן להעלות על הדעת – בין ניצן הורוביץ ממרצ ומירי רגב מהליכוד, בין בל"ד לש"ס, בין יהדות התורה לתנועה.
אבל האידיליה שמצטיירת משיתופי הפעולה הפוטנציאליים האלה היא מאוד נקודתית ומוגבלת. היכולת לשתף פעולה בכנסת וליצור דיון מקיף במוסד הייצוגי היחיד שלנו ברמה הארצית נפגעת קשות בגלל מעורבותה של הממשלה בכל מה שנעשה בכנסת. כבר דובר כאן ובמקומות אחרים על הפגיעה הנגרמת עקב כך בעקרון הפרדת הרשויות, על הידרדרות מעמדה הציבורי של הכנסת כתוצאה מהיחלשותה מול הממשלה, ועל התפיסה הלקויה שמעמידה בריתות קואליציוניות של קח ותן לפני האינטרס הציבורי הרחב כפי שמשתקף בבחירות לכנסת. בשורות הבאות אנסה להדגים איך התערבות הממשלה בכנסת מוציאה את כל התקווה שיש לאזרח הבוחר את נציגיו ומצפה לקבל מהם ייצוג הולם בכנסת.
בשבוע שעבר נדון בוועדה לביקורת המדינה הפרק בדו"ח הבקר העוסק בחוק לעידוד השקעות הון. כתבתי בפירוט על הדיון עצמו, והופיעו מספר כתבות מקיפות בעיתונות הכלכלית על הדוח החמור שהוציא המבקר (כלכליסט, דה מרקר, גלובס). מה שמעניין בדיון האחרון הוא הדו שיח בין ח"כ זהבה גלאון ממרצ לבין יו"ר הוועדה, אמנון כהן מסיעת ש"ס. ח"כ גלאון קראה לוועדה לפעול להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדלים העולים מדוח המבקר בנושא. יו"ר הועדה השיב שהוועדה עוסקת במה שאפשר לעשות, ושאם יהיה אפשר להשיג רוב מוסכם בוועדה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אז הוועדה בראשותו תמליץ לעשות כן. ח"כ גלאון קיבלה במידה מסוימת של הכנעה את דבריו, ונראה היה שגם היא יודעת שלא יושג רוב בוועדה לתמוך בקריאה זו. כאילו שאין דבר כזה.
אבל למה, בעצם? למה לוותר מראש? האם זוהי השמירה על האינטרס הציבורי? האם לא יכולה לצמוח תועלת לציבור הישראלי ממציאת האשמים במה שנראה, לכאורה, כשוד הקופה הציבורית? התשובה היא שמפתח יחסי הכוחות בוועדה עומד על 7 נציגים לקואליציה ו- 4 לאופוזיציה וההנחה הרווחת היא שנציגי הקואליציה לא יתמכו בדרישה להקים ועדת חקירה.
דוגמה נוספת היא הצל שמטילה ועדת השרים לענייני חקיקה על עבודת הכנסת. כך למשל בנושא הגז: העותרים נגד ייצוא הגז, אליהם חברו חברי הכנסת יחימוביץ', ברוורמן, גפני וריבלין, טענו שהיות ומדובר בהחלטה בעלת השפעות מרחיקות לכת על הכלכלה ועל העתיד האנרגטי של ישראל יש לקבל החלטה על סדר הגדול של הייצוא בכנסת. הביקורת העיקרית של שופטי בג"ץ הייתה "אתם המחוקקים – תחוקקו. אל תבואו אלינו". שמעו, והפנימו. חברי הכנסת ריבלין ודב חנין הגישו שתי הצעות חוק פרטיות להסדרת ייצוא הגז ושמירה על הביטחון האנרגטי של ישראל. שתי הצעות החוק נדחו על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, שמפעילה את הקואליציה כזרוע המבצעת שלה. אם לא די בכך שהגולם, הממשלה, קם על יוצרו, הכנסת, הרי שגם כאן התקווה לחוקק באופן שיישמע ויילקח בחשבון על ידי כלל נציגי הציבור נמוגה.
סוף העולם, אם להמשיך לצטט מהשיר של אביב גפן, התחיל כשהפסקנו לחלום והפסקנו לקוות. אז אצלנו במשמר החברתי לא הפסיקו לחלום ולקוות. עשרות האזרחים והאזרחיות שבאים לכנסת עושים את זה מתוך המקום של התקווה והחלום שהעסק יכול לעבוד אחרת. משקיפים על סדר הדברים בכנסת ומשקפים אותו החוצה, בבחינת אורח לרגע רואה כל פגע.
הם גם לא מפסיקים לחלום ולקוות להביא שינוי בעצמם: כך למשל הגיע אלינו המשקיף החדש שלנו דודי לב, עם רעיונות מחוץ לקופסה לשיפור המצב הנוכחי. אפילו בן דרור ימיני, הפובליציסט של מעריב ישב איתנו לשמוע את רעיונותיו. החלום והתקווה באים לידי ביטוי גם בשיחות החולין על ענייני היום במסדרונות הכנסת: עם יאיר שחר על סוגיית הבנייה במגזר הדרוזי לאחר דיון בנושא, עם איתמר כספי על סוגיית היחס לפליטים ומבקשי מקלט, או עם נתנאל רוזנשטיין על השוויון בנטל. והרשימה עוד ארוכה וטובה. בשבילנו אין דבר כזה שאין דבר כזה.
יש לנו תקווה שהמדינה שלנו יכולה להיות מקום טוב יותר לחיות בו. יש לנו תקווה שהכנסת שלנו יכולה להיות מקום שמייצג את האינטרס הציבורי, איש ואישה לפי השקפתו והשקפתה, בצורה טובה יותר. זה אחד המנועים החזקים ביותר לפעילות של רבים מהפעילים והפעילות שלנו. נהדר לראות את זה קורה, וזה, בניגוד להרבה דברים אחרים שקורים כאן, מפיח תקווה שאולי אכן הדברים יסתדרו בשביל החברה שלנו.
