עובדים על אוטומט: מבול החקיקה לא עושה טוב לעבודת הכנסת

סערה זוטא נשבה אתמול (ד') בכנסת. חברת הכנסת עדי קול (יש עתיד) עלתה להציג את הצעת החוק שיזמה בנושא מתן נקודות זיכוי במס להורים בני אותו מין. ההצעה, שהוגשה בתמיכת שורה של חברי כנסת מסיעות הבית, לא מצאה חן בעיני סיעת הבית היהודי. לפני הדיון במליאה הטילו בבית היהודי וטו על ההצעה, ואולם סיכומים שונים בין הסיעות הביאו לפשרה.

סגן שר הפנים, ח"כ מיקי לוי (יש עתיד), כבר היה בדרכו לדוכן להציג את עמדת הממשלה ביחס לחוק. אולם אז קרא לו יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין (הליכוד ביתנו), והודיע לו בשיחה משולשת יחד עם יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שתשובת הממשלה וההצבעה על הצעת החוק של קול נדחתה למועד אחד, רוצה לומר, מי יודע מתי ההצעה תעלה שוב לסדר היום של הכנסת.

הצעת החוק של ח"כ קול חשובה בפני עצמה, וניתן לקיים עליה דיון נפרד. מה שאותי מעניין בסיפור הזה הוא מה אפשר ללמוד על מצבה של הכנסת בעקבות דחיית ההצבעה על הצעת החוק הזו.

הדבר הראשון שאפשר ללמוד הוא שהכנסת אנוסה בידי הממשלה ובכפוף להסכמי סחר מכר פוליטיים שמרכיבים ממשלות. במקרה שלנו, זכות הוטו שניתנה בידי הסיעה השנייה הכי קטנה בקואליציה בענייני דת ומדינה פוגעת ביכולתם של חברי הכנסת בכלל, ובמקרה זה של עדי קול, לתת ביטוי מעשי להצעה חשובה שעשויה לענות על צרכים של אוכלוסייה רחבה בישראל.

ההסכמים הקואליציוניים לא משקפים תוצאה של רצון העם, וראוי שלא יפריעו לעבודתם של נבחרי העם בבית הנבחרים. כך, למשל, סיעת יש עתיד בגדה בבוחריה כאשר כרתה ברית עם הבית היהודי. לא זו בלבד שהבוחר הממוצע של סיעת יש עתיד מחזיק בדעות שונות לחלוטין מאלה שמתיימרים לייצג נבחרי הבית היהודי, ולא די בכך שבוחרי יש עתיד מאוכזבים מברית זו, אלא אף לבוחרי מפלגה מסוימת אין שום יכולת השפעה על ההסכמים שנחתמים בשמם (ובמקרה של יש עתיד, לצערי, אין להם אף השפעה על הרכב הרשימה לכנסת). זאת, בניגוד לרמה מסוימת שבה הבוחר יכול להשפיע על תהליך החקיקה באמצעות מעקב אחר האופן שבו ממלאת המפלגה שבה תמך את מצעה, ובאמצעות גישה כזאת או אחרת של הבוחר אל נבחריו והעלאת נושאים הדורשים חקיקה בכנסת, כמו למשל מתן נקודות מס לבני זוג מאותו המין.

 ביטוי נוסף לכך שההסכמים הקואליציוניים והממשלה שקמה בכפוף להם אונסים את הכנסת ניתן בפעילותה של ועדת השרים לענייני חקיקה. מדי שבוע המשמר החברתי עוקב אחר החלטות ועדת השרים, ומדי שבוע ניכרת בבירור העדפה של יוזמות החקיקה הקואליציוניות על פני אלו שיוזמים חברי הכנסת מהאופוזיציה. לעיתים ללא כל סיבה: האם אין לחברי הכנסת מהאופוזיציה רעיון טוב להציע? יוזמה חשובה שעולה מהציבור? צורך אמיתי של החברה הישראלית?

ואם לא די בכך, הרי שהאונס הפרלמנטרי הזה מסרס לחלוטין את חופש ההצבעה והמחשבה של הנבחרים שלנו. בכך נבחרינו מועלים בעבודתם כנבחרי ציבור ובמשכורתם הממומנת להם מכספי המסים שלנו וכל זאת על לא עוול בכפם. לא פלא שבסופו של דבר מעמדם הציבורי של חברי הכנסת, ומעמדה של הכנסת כמוסד נמצא בשפל המדרגה.

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שגם לחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד יש חלק בחוסר היעילות של עבודת הכנסת. תגובות הנגד של חברי הכנסת למה שאירע השבוע סביב הצעת החוק של חברת הכנסת קול נשמעות סתמיות, וכל מהותן היא ללבות עוד קצת את האש, לתקוע אצבע בעין של היריב הפוליטי, ולספור את הלייקים בפייסבוק.

מה התגובה של חברי הכנסת ניצן הורוביץ (מרצ) ודב חנין (חד"ש) לכך שהקואליציה סיכלה הבית היהודי את הצעת החוק של ח"כ קול? ניחשתם נכון, להציע עוד הצעת חוק. דווקא, נראה להם מה זה. חנין מציע במקום נקודת זיכוי במס הצעת חוק שתעסוק במשכנתאות, ח"כ הורוביץ מציע לחוקק חוק איסור אפליה על רקע מיני, ובא לציון גואל.

אין כל רע בהצעות של חברי הכנסת הורוביץ וחנין. שניהם מהמצטיינים שבמחוקקים, ושניהם פרלמנטרים חרוצים, ושתי ההצעות ראויות, לפחות בעיני. ראוי למסד שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, וראוי שבני הקהילה לא יופלו גם במשכנתאות. אבל בכך – במקום לפעול מתוך צורך אמיתי, חברי הכנסת מחוקקים חוקים שלא בטוח שיש צורך בחקיקתם כדי לתקוע אצבע בעינם של יריביהם הפוליטיים.

כל מבול החקיקה הזה לא עושה טוב לעבודת הכנסת. לו"ז הוועדות עמוס מדי, חברי הכנסת לא מספיקים לייצג את ציבור נבחריהם בוועדות ובמליאה – ולראיה הנוכחות הדלה של חברי הכנסת בשני המישורים הללו. מבול החקיקה הוא גם אחד הגורמים לתגובות הנגד שרק מרעות את המצב: במקום להציע חוקים ישימים, בעלי חשיבות וכאלה שיש בהם משמעות לחיי תושבי המדינה, נוצר מצב שבו מוצעת חקיקה רק כדי לצאת ידי חובה, לומר "הנה, ניסיתי לעשות עבור הציבור שבחר אותי, אבל ועדת השרים לענייני חקיקה/הקואליציה/עמדת הממשלה הביאו לכך שהצעתי נפלה". ואז שוב מוצעת הצעת חוק שמטרתה להכניס את האצבע בעין, ושוב ועדת השרים קשוחה יותר ומפלה יותר את האופוזיציה, וחוזר חלילה והולך ומחמיר.

ההחמרה באה לידי ביטוי גם במיסוד פעילותה של ועדת השרים לענייני חקיקה כגוף שעל פיו יישק דבר. חברי כנסת סוגדים לה כאשר הצעת החוק הפרטית זוכה לתמיכת הוועדה, ובזים לה כאשר הצעתם נדחית. בכך, במקום לפעול לחיסול המוסד הזה, הם דווקא תורמים למיסודו.

התוצאה של תהליך ההחמרה הזה באה לידי ביטוי לא רק ברמה האיכותנית שגורמת לעבודה לא יעילה ומסורבלת של הכנסת, אלא גם ברמה המספרית. בעשור האחרון הוצעו בכנסת 12,725 הצעות חוק פרטיות, לעומת 915 בתקופה המקבילה בבריטניה ורק 118 בהולנד. בכנסת ה- 18 הוצעו 4,600 הצעות חוק פרטיות, שמתוכן התקבלו רק 610.

ומה שהכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא שהרבה הצעות חוק טובות, חשובות, ישימות ובעלות השפעה על ציבור רחב של תושבי המדינה נזרקות לפח הזבל של ההיסטוריה בעקבות התהליך הזה. הוטו שמטילה הממשלה על חופש המחשבה של חברי הכנסת הוא אחד מהגורמים לייאוש של חברי הכנסת ממסלול החקיקה, וחיפוש דרכים אחרות לתקן את הדרוש תיקון, כמו למשל פנייה לבג"ץ (ובג"ץ הגז הוא דוגמה מושלמת).

הטלת הווטו של הממשלה על הליך החקיקה בא לידי ביטוי גם בעבודת הוועדות. השבוע, למשל, אישרה ועדת הפנים ברוב של תשעה חברי כנסת מול ארבעה את חוק המסתננים החדש. לחוק הטעון הוגשו מספר רב של הסתייגויות. לאורך כל ההצבעה על ההסתייגויות היו את אלה שהצביעו עם עמדת הממשלה ואת אלה שהצביעו נגדה. כך גם בוועדת הכספים. הדברים הקשים שאמר בשבוע שעבר ח"כ אלעזר שטרן (התנועה) נגד ההסכמים הקואליציוניים ונגד ההעברות התקציביות שמתקיימות בגינן לא הפריעו לו להצביע עם עמדת הקואליציה.

חברי הכנסת שמעזים להמרות את פי המשמעת הקואליציונית "זוכים" לעונשים מגוונים, בין אם הרחקה מפעילות פרלמנטרית, כמו במקרה של ח"כ קול על רקע הימנעותה מהקריאה הראשונה של חוק המשילות, או שיחות הבהרה כמו במקרה של פעילותה של מתאמת הקואליציה בוועדת הכספים, ח"כ גילה גמליאל (הליכוד ביתנו).

הדבר השלישי שניתן ללמוד מהמקרה הזה הוא שלא המשילות היא הבעיה של שיטת הממשל שלנו, וחלקים בולטים בחוק המשילות מכוונים למקום הלא נכון.

משילות היא לא הבעיה שלנו, מכיוון שבשם המשילות חטפה הממשלה את הכנסת. עיקרון הפרדת הרשויות, שמאפשר את האיזונים והבלמים הנדרשים לקיומה וחיוניותה של חברה מתוקנת, נדרס תחת גלגלי הממשלה. המנגנונים המאפשרים לחברי הכנסת להבטיח שהם מייצגים את נבחריהם כראוי הופכים לאות מתה בעקבות הדורסנות הזאת.

עוד דוגמה לכך שמשילות היא אינה הבעיה ניתן למצוא דווקא בהצעת חוק יסוד: משאל עם. קצת קשה לממשלה הנוכחית להסתדר עם החרמות האירופאים והגינויים האמריקאיים נגד מסמוס המו"מ המדיני. כאשר הלחצים הזרים הביאו את הממשלה לידי התחלתו של מו"מ נזכרו בממשלה לבקש לגיטימציה מהציבור למהלך שהוא לחלוטין במחלוקת בחברה הישראלית – גבולותיה של מדינת ישראל. הסתירה בין חוק המשילות לחוק יסוד: משאל עם ברורה כל כך, שקשה להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים: האם לבקשת לגיטימציה עממית, או לשלטון המבקש לפגוע בעיקרון ייצוג העם בשם משילות הממשלה.

כמו כן חוק המשילות, ששם לעצמו למטרה להביא לתיקונים לשיטת הממשל, מכוון בחלקים רבים לכיוון הלא נכון. זאת משום שמשילות היא לא בעיה כאן, כפי שניתן להבין מהפסקאות האחרונות. לא חוזקה ויעילותה של המשילות עומדת כאן בסימן שאלה, אלא דווקא חוזקה של הכנסת כמוסד הייצוגי של החברה הישראלית.

עדות לכיוון הלא נכון המסתמן בחלקים גדולים של חוק המשילות טמונה דווקא בהצעת החוק של עדי קול. המקרה של הצעת חוק של חברת הכנסת קול הוא מקרה קלאסי כדי להדגים לתומכי העלאת אחוז החסימה בבחירות הכלליות לכנסת איזה סוג של מפלגות סוחטות את המערכת הפוליטית. מפלגה בסדר גודל בינוני בת 12 ח"כים מסובבים על אצבע הוטו שניתנה להם בענייני דת ומדינה – מתוקף הסכמי הסחר מכר הפוליטיים שלציבור הבוחרים אין שום יכולת להשפיע עליהם, ואינם משקפים את רצון הציבור כלפי לפחות אחת מהמפלגות שחתמו על הסכמים אלו – את כל 108 חברי הכנסת האחרים.