משבר אמון: שבוע קשה עבר על משקיפי המשמר בכנסת

אחד הדברים שמאפיינים את המשקיפים והמשקיפות של המשמר החברתי, כאשר הם מסכמים את רשמיהם מעבודת הכנסת ומהדיונים בוועדותיה, הוא חוסר אמון בבית הנבחרים שלנו. הנה דוגמה מנוסחת היטב שכתב עמיתי, גור ירמיהו: "ההצבעה האוטומטית מצד הקואליציה ממחישה עד כמה חברי הכנסת, שאפילו לא מתאמצים להיות נוכחים בדיונים ולהתעמק בסוגיות, מתעניינים באזרחי ישראל". דוגמה נוספת, מרשמיה של גל קיסר: "לא פלא שכך נראה סיכום של דיון שמתקיים במשך חצי שעה כי זה הזמן שהוקדש לדיון. לנושא שנוגע בקשיים יומיים של אנשים, מגיע ההתייחסות ראויה יותר עם פתרונות אפשריים מצד חברי הכנסת". מבט התקריב של משקיפי המשמר החברתי מחדד את חוסר האמון הציבורי במוסד הכנסת.

ההתפתחויות האחרונות בחוק המשילות מהוות סיבוב נוסף של סכין הממשלה בגב הכנסת, והסיבוב הזה מחליש את הכנסת, ובהיותה חלשה יהיה לכנסת קשה מאוד לשקם את יחסי האמון שלה עם הציבור. הסיכומים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החוץ אביגדור ליברמן, להעלות את אחוז החסימה במסגרת חוק המשילות ל- 3.25%, מבזים את הכנסת בכלל ואת ועדת חוקה בפרט.

ועדת החוקה, האכסניה שבה נדונה הצעת החוק, קיימה לא פחות מ- 15 ישיבות בשלושת החודשים האחרונים בחוק המשילות. 15 דיונים של ועדה פרלמנטרית שממומנת מכספי הציבור, ופשוט השחיתה את זמנה לריק. גם חברי הוועדה ידעו את זה: ככל שהתקדמו הדיונים בחוק, מספר הנוכחים הלך ופחת, עד כדי כך שהדיונים התקיימו בנוכחות מצומצמת ביותר, לפעמים רק היו"ר דוד רותם (ישראל ביתנו), יוזם החוק מטעם יש עתיד, ח"כ רונן הופמן, ומספר מצומצם של נציגים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

הדברים אינם חדשים, אך יש לשוב ולומר אותם: הממשלה חונקת את הכנסת באופן שוטף, בהתערבות בעבודת החקיקה באמצעות ועדת השרים לענייני חקיקה, בהטלת וטו קואליציוניות, ביצירת הסכמים מוכרעים מראש תוך ביזוי תפקידה של הכנסת במפקחת על עבודת הממשלה, בהסתרת רזרבות תקציביות במשרדי ממשלה ושימוש בהן לצרכים שונים לחלוטין מאשר לצרכים שלשמם הוגדרו, וכאמור בסיכומים בין גורמים שונים, שמתעלמים בבוטות מהליך החקיקה, מטיעוני בעד ונגד, וממכלול הנושאים הקשורים בהצעת החוק הנדונה.

חוק המשילות הוא חוק ענק. הוא נוגע לתחומים רבים של עבודת הכנסת, החל ממנגנון אי האמון, דרך התפצלות מפלגות ומימונן, הגבלת מספר השרים ועוד מיני ומקצתי. דווקא משום כך הסיכום בין נתניהו לליברמן מרגיז כל כך: הוא פשוט מתעלם מהדיונים שהתקיימו בחוק, משעות על גבי שעות של דיונים, ייעוץ משפטי, הצעות והסתייגויות.

כי זה בעצם האמירה הבסיסית של חוק המשילות: אנחנו רוצים למשול. אל תפריעו לנו. אם אתם בדואים – תתכנסו למרחב מחייה מצומצם בערים במסגרת חוק פראוור; אם אתם פליטים – עדיף שתתאיידו, או לחילופין תכונסו לתוך כלא; אם אתם עניים – הדקו את החגורה ותסבלו את הגזירות הכלכליות; אם אתם חרדים – תתגייסו לצה"ל; אם אתם ערבים – תתגייסו לשירות לאומי; אם אתם מפגינים – לא נולד המגפון שיישמע במשרדי הממשלה.

אין ביטוי טוב יותר לאובדן הדרך שקיים בחוק המשילות מאשר אחותה החורגת, הצעת חוק יסוד: משאל עם, שגם היא עלולה לרמוס עוד קצת את כוחה הדל של הכנסת. לא ברור מה רוצים חברי הכנסת שמשתפים פעולה עם הליכי החקיקה הללו: אם הם כל כך רעבים לשליטה ולמשילות עד כדי שהם טורפים אותה, או שהם נואשים ללגיטימציה עממית ורוצים לרוות ממנה.

וזה בדיוק מה שחסר לנו: איזונים, בלמים, ריסון, הקשבה, דיון מעמיק, ייצוג של כלל החברה, ולא הרודנות של שליטיה. את החוסרים האלה תוכל לספק לנו הכנסת, אם כבודה וכוחה לא רמוס עד חורמה. ולכן צריך לשקם את כבודה ולחזק את כוחה.