להתיר פה אילמים

אני לא יודעת אם אתם מרגישים את הרגע היסטורי בו אנו מצויים, אבל לא בכל יום מתקיים שימוע ציבורי בפרלמנט הישראלי. ליתר דיוק, אירוע כזה לא מתרחש כלל. והנה, אנחנו, אתם ואני, מתכבדים להתחיל תהליך של חשיפה, בדיקה, שקיפות, והסקת מסקנות ממהלכים ממשלתיים.

(אורנה עמוס, מייסדת הקואליציה להעסקה ישירה)

להאיר את הניצוּל בפנס

למשך שעה אחת, ביום רביעי בערב, העובדים השקופים שבינינו קיבלו הזדמנות להיראות. לעובדות האילמות בדרך כלל ניתן פה, ואחת-אחת הן השמיעו את עדותן בכנסת בפני אולם מלא מפה לפה. לא בדיון רשמי, אלא בשימוע אזרחי שארגנה הקואליציה להעסקה ישירה – פורום רחב של ארגונים המתנגדים להעסקה קבלנית. האירוע נועד לחשוף את הציבור ואת חברי הכנסת למציאות היומיומית של עובדי הקבלן בשירות המדינה, והוא נערך שבוע לפני ההצבעה על הצעת חוק המבקשת לאסור על המדינה להעסיק עובדים באמצעות קבלנים. את ההצעה מובילים זהבה גלאון (מרצ) וחיים כץ (הליכוד ביתנו), והצטרפו אליה עוד 60 חברי כנסת.

את הדיון הנחתה תמי מולד חיו, והשתתפו בו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' (עבודה), שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו), דב חנין (חד"ש), וגם חיים כץ (הליכוד ביתנו) ששלח תמיכה טלפונית מרחוק. בוועדת המומחים, שהופקדה על שמיעת העדויות, ישבו ורדה שיפר, מאיר בוזגלו, ואבי שמחון – יועצו הכלכלי של נתניהו ששימש כפרקליט השטן.

 אנחנו מודים לכם על הנכונות שלכם להקשיב ולחקור ולהאיר בפנס על התהליך של ביזוי ערך העבודה והפיכתה כלי לצבירת הון של מעטים על גבם של העובדים.

לחקור את הניצול והעוול המתמשכים של ציבור העובדים, מסחורם והפיכתם מאנשי עבודה לחפצים.

להוציא לאור את מחשכי הנזק שנגרם לחברה הישראלית, את האחריות להתפוררותה, הזנחתה וחיסול ערכי הערבות ההדדית והסולידריות שכה אפיינו אותה.

(אורנה עמוס)

שמעון אוחיון, שמקדם הצעת חוק הנוגעת להעסקה קבלנית של מורים בלבד, סיפר בפתח השימוע על מסלול הייסורים של בתו המורה.

שלי יחימוביץ' דיברה בעיקר על כך שהמועסקים אינם נספרים בשום מניין, לא מופיעים בשום סטטיסטיקה ולמעשה הם כמו חפצים שימושיים, שמוחלפים בשעת הצורך או כשמתים – ללא שם או זהות אישית. גם למוסדות המדינה אין מושג באיזו כמות של מועסקים מדובר.

בעימות שהיה לי עם קובי אמסלם הממונה על השכר באוצר הוא אמר: בשירות המדינה אין מי שמרוויח פחות מ-6,500 שקלים.

שאלתי אותו – כמה מרוויחה המנקה שמנקה לך את המשרד ואת השירותים שאתה משתמש בהם?

הוא ענה – אבל היא לא עובדת מדינה.

– למה היא לא עובדת מדינה? היא עובדת בדיוק באותו משרד שאתה עובד. באותם "חצרים", כמו שקוראים לזה בחוק, באותו מקום עבודה, מנקה את השירותים שלך? למה היא לא עובדת מדינה?

(ח"כ שלי יחימוביץ')

העובדים מדברים

אחר כך נפרשו לאוזנינו עדויות של מורי קבלן, עו"סי קבלן, עובדי קבלן בניקיון, מטפלי קבלן בקשישים ואפילו מתכנן קבלן בוועדת תכנון מחוזית. האם צריך לחזור על פרטי העיוות הנוראי הזה? מצב של עבדות, שבו אנשים הולכים לעבודה בלי חשק, אין להם למי לפנות כמעסיק, אין להם כתובת, אין להם ערך עצמי, הם לא נספרים, לא נחשבים. לעיתים עובדים לידם חברים באותו מקום, אותה עבודה – אך אצל מעסיק אחר, ישיר, וערכם גם הוא משתנה עקב כך. הם מוזמנים ליום האישה, להרמת כוסית, לטיול ממקום העבודה. חבריהם עובדי הקבלן – לא. שלא לדבר על השכר הנמוך, הפיטורים התכופים, הפנסיה לעתיד ושאר התנאים הסוציאליים שלא קיימים… הם יכולים להיות מפוטרים מרגע אחד למשנהו, בגלל תירוץ כזה או אחר (מישהי סיפרה שפוטרה מעבודתה כמטפלת בקשישים מהסיבות הבאות: פעם חשבו שהיא גנבה לימון, פעם גילו שיש לה חתול בבית, ועוד כמה סיבות הזויות) – כי יש כמוהם אלפים שרק מחכים לאפשרות לעבוד.

והייתה גם העדות הזאת.

שמי עדי קרספי, אני עובדת סוציאלית מזה כשלוש שנים כרכזת תכנית עירונית בתחום צעירים בסיכון. אני עובדת מטעם מרכז הצעירים שהינו שירות שעיריית ירושלים מתגאה בו. אבל על תלוש השכר שלי לא מתנוסס הסמל של העירייה אלא של חברת אריאל- חברה עירונית של ירושלים.

לפני כשנה אני, יחד עם כלל עובדי המרכז, פוטרנו ממנהל קהילתי בעקבות הלנת שכר והועסקנו מחדש – ללא צבירת זכויות, בחברת אריאל. כולנו שמחנו על המעבר כיוון שסוף סוף קיבלנו את משכורתנו בזמן. עם זאת לא הבנתי ועודני לא מבינה מדוע אנחנו, שירות שהעירייה מתגאה בו רבות, לא מועסקים ישירות דרך העירייה עצמה?

בדומה לכ-6,000 מחברי וחברותיי למקצוע, שכרי אינו מגיע לרף שכר המינימום הענפי של העובדים הסוציאליים בעמותות. גם כאשר דרשתי לקבל את המגיע לי נעניתי בסירוב, בטענה שהשכר שלי איננו ממומן ישירות מהמדינה או העירייה אלא מהג'וינט. אני תוהה מדוע, אם כך, מנכים לי 1% מהשכר כמו לכל עובדי המדינה. תחליטו האם אני עובדת מדינה או שאיני עובדת מדינה?

בעבודתי שיניתי חיים של הרבה צעירים בסיכון אשר המדינה והחברה לא מצאה עבורם מענה הולם. קיימתי פגישות טיפוליות עם מעל 100 צעירים בסיכון. הקמתי וריכזתי פורום של 13 ארגונים שדרכו הצלחנו לאגד משאבים ולפתח שירותים עירוניים. בגדול – אני עושה שינוי לטובה בחייהם של רבים, לרווחתם, ומתוך אינטרס מובהק של עיריית ירושלים ואף מדינת ישראל.

אני מבקשת להדגיש את האבסורד, המדינה עצמה נהנית מפירות עבודתי, כאשר אף גוף אינו לוקח אחריות על שכרי. לצורך ההשוואה, עובד מקביל אליי, אשר עובד דרך עירייה אחרת, מקבל שכר של כאלף שקלים יותר ממני ותנאים סוציאליים משמעותיים. אני העובדת הוותיקה ביותר בתכנית, נבחרתי לייצג את כלל עובדות ועובדי התכנית בוועדת ההיגוי הארצית, אבל שכרי הוא הנמוך ביותר, וללא תנאים נלווים.

לפני כשבועיים עזבתי את מקום עבודתי, בין היתר כיוון שמאסתי בתנאי העבודה שלי. חיפשתי רבות אחר מקום עבודה דרך עירייה, מדינה או רשות מקומית. הדבר אינו פשוט. לידיעתכם, מערכת הרווחה ומשרד הרווחה עושה את השימוש המקיף ביותר במיקור חוץ ובהעסקה לא ישירה מבין כלל משרדי הממשלה. לכן אין זה מפתיע שמעל ל75% מהעובדות הסוציאליות המסיימות את לימודיהן, מועסקות בעמותות ודרך חברות פרטיות.

אסיים בסיפור קצר – לפני כמה חודשים הגיע אלי צעיר, חייל אשר השתחרר באותו יום מצה"ל. לאותו חייל משוחרר, מסיבותיו השמורות אצלו לא היה היכן להתגורר. יחד מצאנו לו סידור מגורים שיתאים לו לתקופה קצרה, עזרתי לו בתהליך למציאת עבודה, מצאתי לו מקום בקורס לימודי אשר יפתח אותו ויעניק לו תקווה לעתיד. לכל אורך הטיפול הוא לא הפסיק להתפלא ולשאול מדוע אני עוזרת לו?? ואני בלי למצמץ, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שלעיריית ירושלים אכפת ממנו. שאנחנו בעירייה, ואני מדגישה אנחנו, רואים בהון האנושי פוטנציאל גבוה לפיתוח הכלכלה המסחר והתרבות בעיר, כי הצלחתו – הצלחתנו היא, וכי לעיריית ירושלים אכפת מתושביה.

ומה איתי? אני סה"כ עובדת סוג ב'.

(עדי קריספי, עובדת סוציאלית)

סנגור השיטה מספר איך הכל התחיל

בעיקר נדהמתי מהתגובות של מר שמחון, שקיבל מחמאות על האומץ שלו להיכנס לגוב האריות בידיעה שכולם יתנפלו עליו. הוא הקשיב לסיפורי הזוועה של העובדים והעובדות ואמר בערך כך: "כן… הסיפורים האלה קשים, וזה לא צריך להיות כך, זו טעות… צריך לתקן את זה. אבל… למה בכלל התחילו עם זה? כי כל יחסי העבודה בארץ רקובים, כי כל מה שקדם לזה היה גרוע, כי אנשים לא עבדו". הוא סיפר למשל על ראש עיר אחד שעירו תמיד הייתה מלוכלכת והתושבים התלוננו, וכשבא למחלקת התברואה ראה שכמעט אין עובדים – אחד חולה, שני לא בא, שלישי בטלן… כאילו רצה לומר (אבל לא אמר): לא הייתה ברירה אלא להרוס ולשבור כל מה שיש, להרוס את מערכת החינוך, הרווחה, הסולידריות, את החשק לעבוד ולחיות – ובלבד שאנשים לא יתבטלו חו"ח.

אח"כ התגאה שמחון ששר האוצר שטייניץ והוא חתמו ב-2010 עם עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, על הסכם שמיטיב בהרבה את תנאי עובדי הקבלן – ואחד-אחד ענו לו הנוכחים ששום דבר מההסכם לא מקוים, הכל נשאר על הנייר.

ועוד משהו שבגללו צריכה להיות, לדעתו, העסקה קבלנית בהוראה –  כי: למה מורה מתחילה מקבלת שכר נמוך, ובגיל 55 היא מקבלת פי 4? זה ממש מרתיח אותו! לא מרתיח אותו שבחברות הגדולות או בבנקים יש פער במשכורות בין הבכירים ל'נחותים' של פי 100 או 120. אבל מורות!!! שערורייה. ואגב, עופר ברקן צעק לעברו שזה פשוט לא נכון. אשתו מורה, וזה ממש לא כך.

פתחיה מסארווה (תמונה: הוקאליציה להעסקה ישירה)

ומה יהיה כשיגיע זמני לצאת לגמלאות? מי ישלם את הפנסיה? ביטוח לאומי! ומאיפה מגיע הכסף של ביטוח לאומי? מהכיס של כל אחד. המדינה חוסכת עכשיו כדי להוציא את הכסף ב"ריבית דריבית" מאוחר יותר.

(פתחיה מסארווה, מטפלת משפחתון של משרד הכלכלה)

בסוף הדיון אמרה אסתי סגל, ממארגנות השימוע, שכל המחקרים – גם הממשלתיים – מראים שההעסקה הקבלנית עולה למדינה כסף במקום לחסוך, ועולה למה גם באיכות השירותים, שנפגעת מאוד. אז למה ממשיכים בה? מי מרוויח ממנה למרות הכל? מי עומד מאחורי הדבר הנורא הזה?

זעקת שבר גדולה ונוראה עלתה מהאולם הזה הערב.

* ערך יפתח בריל, רשמה את המובאות אסתי סגל