היועץ הכספי לרמטכ"ל רוצה להגדיל את תקציב הביטחון ל-80 מיליארד שקל בגלל איומים קיומיים ש"לא כולם מבינים". אבל מהו האיום הקיומי האמיתי?
כשהייתי נער, בסוף כיתה ט', היה עליי לעבוד בחופשת הקיץ באחד מענפי המשק של הקיבוץ שבו גדלתי. עבדתי באותה תקופה בגידולי השדה של הקיבוץ, ושחרור צינורות ההשקייה מסבכי שיח העגבניות בחום הכבד של הקיץ בעמק הירדן לא היה משאת נפשי. אז ברחתי הביתה. אבא שלי נזף בי ושאל אותי למה הברזתי מהעבודה. "לא נוח לי", אמרתי. ואז אבא שלי אמר לי משפט שלא אשכח לעולם, ועל הדרך לימד אותי קצת מוסר עבודה: "נוח זה להשתין במקלחת".
נזכרתי בסיפור הזה אחרי שקראתי את הראיון ב"כלכליסט" עם היועץ הכספי לרמטכ"ל לרגל פרישתו. הזיכרון עלה בי לא רק למקרא שמו של היועץ היוצא, תא"ל ראם עמינח (עם חולם חסר), אלא בעיקר בגלל שזה מה שאדון עמינח עושה: הוא משתין במקלחת.
בראיון מסביר תא"ל עמינח למה לשיטתו תקציב הביטחון צריך להיות גדול הרבה יותר ממה שהוא היום, ולעמוד על סך של 75-80 מיליארד שקל (לעומת התקציב הנוכחי). לפי עמינח סכום כזה נדרש להתמודדות עם "איומים קיומיים", וכדי "לנהל את מעט הסיכונים לנזק גדול". עמינח פנה למראייניו, גלית חמי ושאול אמסטרדמסקי, ואמר "אתם יכולים להחליט שמורידים את תקציב הביטחון, העניין הוא שלפעמים בשלב הראשון לא כולם מבינים את המשמעויות". במילים אחרות עמינח אומר לציבור: אין לכם מושג למה תקציב הביטחון צריך להיות 80 מיליארד שקל, ומכיוון שאין לכם מושג, תאמינו לי, ועל הדרך תקריבו את הנושאים האזרחיים על מזבח הביטחון, כי, מה לעשות, אתם צריכים להאמין לי. וואלה יופי. זה נורא נוח.
מהם אותם "איומים קיומיים" שעמינח מדבר עליהם? ברור שאנחנו לא יודעים, הרי הוא וחבורת הביטחוניסטים לא יחשפו דבר על התנהלות מערכת הביטחון, אבל ככל שהדבר נוגע לחיי אדם, כיאה לדוגלים בדוקטרינת "חיים לפני איכות חיים", נראה שעמינח קצת מפספס.
איפה נמצא האיום הקיומי?
ניקח את חייהם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון למשל. הבלוגר אישתון כבר הראה בתחקיריו כי פעמים רבות סיבות המוות של אנשי ונשות מערכת הביטחון כלל לא קשורה לפעילות מול האויב. אישתון מצא ששיעור ההתאבדויות בצה"ל גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. זו דוגמה פרטית לכך שתקציבי משרד הביטחון היו יכולים להיות מנוצלים למקומות שבאמת מצילים חיי אדם, ולא נסמכים בעיקר על אתוס לאומי. אין בדברים אלו טענה בדבר נחיצותו או אי נחיצותו של צה"ל, אולם יש בהם כדי להכניס את השיח על ה"איומים הקיומיים" וההפחדה למסגרת של מספרים ברורים ועובדות.
הנה עוד דוגמאות בהקשר זה: על פי אישתון בין אפריל 2010 למאי 2011 משרד הביטחון דיווח על 183 חללים, אך רק ל-13 מתוכם היה קשר לפעילות צבאית מעשית (למשל, תאונת היסעור ברומניה), ורק שניים מהחללים נהרגו ע"י כוחות עוינים. 40 מהרוגי כוחות הביטחון באותה השנה נספו באסון הכרמל. חשוב לציין שמבקר המדינה העביר ביקורת קשה על התנהלות שרי הפנים והאוצר דאז, אלי ישי ויובל שטייניץ, בין היתר על כך שלא פעלו לממן לפחות חלק מהצרכים הדחופים של מערך הכיבוי והתנו תקציבים חיוניים לשירותי הכבאות ברפורמה שלא יצאה אל הפועל.
ביחס לתקופה שבין מאי 2011 לאפריל 2012 משרד הביטחון הודיע כי נספו 126 חללים. 13 מתוכם נרצחו עקב פעולות איבה, מהם 11 אזרחים ושני חיילים. בין אפריל 2012 לאפריל 2013 נהרגו, על פי משרד הביטחון, כ-92 חללים מכוחות הביטחון. במהלך תקופה זו, שכללה גם מלחמה אחת בעזה (המוכרת יותר כמבצע "עמוד ענן") נהרגו כ-4 חללים בעימותים עם כוחות אויב, שמהווים כ-4.7% מסך החללים המוכרים מטעם משרד הביטחון. באותה התקופה, לשם השוואה, ב- 2010-2011 כ-12.6% מהחללים נהרגו בתאונות דרכים, בשנה שלאחר מכן 12%, וב 2012-2013 כ- 20.9% מהחללים נהרגו בתאונות דרכים. אני תמה אם מות החיילים מפריע לעמינח, או שבשבילו, כמו בשביל משרד הביטחון, אפשר לדחוף את כל החללים תחת כפיפה אחת, בלי להתייחס לסיבת מותם.
קל להסתתר מאחורי איומים חשאיים. עמינח (צילום: wikimedia / Matanya)
השיעור הגבוה של הרוגי מערכת הביטחון בתאונות דרכים לא רק מציב סימן שאלה נוסף מעל האתוס של ההגנה על המולדת, אלא גם בהקשר תקציבי מטיל בספק את החיבור של תא"ל עמינח למציאות. משתמשי הדרכים לא מתים מתאונות דרכים רק במסגרת השירות הצבאי: בשנת 2013 בלבד, מתו 283 איש ואישה בכבישי ישראל, ועד כה בשנה הנוכחית, בעוד מלחמה בת 50 ימים מתחוללת בחלקים גדולים בארץ, נהרגו 267 בני אדם בכבישים.
אובדן חיי אדם הוא דבר מצער ביותר, ולא חשוב מהן הנסיבות. כאשר תא"ל עמינח מדבר על "האיומים הקיומיים" שעומדים לפתחנו – איומים שאין לנו כל דרך לדעת מה תוכנם ומשמעותם עבורנו מכיוון שהם חסויים – מוטב שיזכור שמספרי המוות מציגים תמונת איומים קיומיים אחרת לגמרי.
על חשבון מי גדל תקציב הביטחון?
לא די בהצבעה על המספר הרב של הרוגים בתאונות הדרכים, אלא גם בסדר העדיפויות הקשור לתחום: בדיוק ביום שבו התפרסם הראיון עם עמינח ועדת הכספים של הכנסת אישרה קיצוץ רוחבי בסך של 1.75 מיליארד ש"ח ממשרדי הממשלה השונים לטובת מערכת הביטחון, בעקבות מלחמת "צוק איתן". הקיצוץ לא פסח גם על משרד התחבורה, שנפרד מרבע מיליארד ש"ח. זה מאוד מצער ברמה התקציבית: דו"ח בנק ישראל הראה ששיפור התשתיות שומרות על חיי אדם. עוד הראה הדו"ח כי עלות הרוג בתאונה למשק היא 6 מיליון ש"ח, והנזק הכלכלי למשק מתאונות הדרכים בשנים 2008-2010 עמד על כ-15 מיליארד ש"ח. זה עוד יותר מצער אך זה מצער עוד יותר מבחינת האיכפתיות של המדינה על חיי תושביה. אולי עמינח חושב על תאונות הדרכים כשהוא עולה לרכבו בדרך לעבודה. ואולי גם לא.
אחד הנושאים החשובים שנפגעו בקיצוץ הרוחבי האחרון היה תקציב ההצייטדות של מערכת הבריאות, שנפרד מ- 4.6 מיליון ש"ח בעבור תקציב הביטחון. אמנם מדובר בסכום צנוע יחסית, אולם נדמה שמערכת הבריאות – שגם כך קורסת עקב ייבוש תקציבי שיטתי ומתמשך – זקוקה לכל שקל: על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כרבע מתוך ארבעים אלף הנפטרים בישראל בשנת 2011 נפטרו מסרטן. 6,558 נפטרו ממחלות לב, ולמעל מ-2000 נפטרו משבץ מוחי וממחלות שונות של כלי דם במוח. גם מחלות זיהומיות ומחלות בדרכי הנשימה "מככבות" בצמרת דורמי המוות. זה האיום הקיומי המוחשי ביותר עבור האוכלוסייה במדינתנו, אבל מעניין עם זה מזיז לעמינח, שבטח מרגיש מאוד בנוח עם יכולתו הכלכלית לממן את שירותי הרפואה הפרטיים שאולי יש לו.
יש עוד סיבות אזרחיות רבות שמביאות למוות מיותר: רווחה ונגישות לשירותים חברתיים: עוני, אלימות ומצוקה עלולים להיגמר רע. רעב פיזי, ממנו סובלים כשליש מהילדים בישראל, או תלונות ששירותי הרווחה לא מגיעים לטפל בהן בגלל תקינה שערורייתית של עובדים ועובדות סוציאליים שנגמרים ברצח, חלילה, או באלימות חמורה אחרת הם רק דוגמאות לכך שבשביל רוב החברה הישראלית שירותי רווחה הם לא "איכות חיים", אלא החיים עצמם. מעניין אם תא"ל עמינח נתקל במצוקות הללו, או שהוא עסוק במנעמי ההון-שלטון-ביטחון.
הדוגמאות הללו מציגות איומים קיומיים אחרים לגמרי מאלה שהציג תא"ל עמינח. הן עדות חותכת לניתוק של עמינח מהחברה שבה הוא חי. הטענות של עמינח בדבר הצורך בהגדלת תקציב הביטחון על חשבון ההוצאות האזרחיות מתעלמות מכך שההוצאה האזרחית בישראל היא במקום השני וה"מכובד" מהסוף בין מדינות ה oecd, ומשם כבר אין הרבה לאן לרדת. החוצפה לדרוש להגדיל את תקציב הביטחון במצב שכזה, כאילו החברה הישראלית היא עבד נרצע של הביטחוניסטים היא בלתי נסבלת.
אל החור השחור של מיליארדים
אולם הניתוק של עמינח לא נגמר כאן, אלא יש לו עוד ביטוי שחשוב להזכיר: כאמור, עמינח טען בראיון שמי שהיה מודע לסיכונים מולם עומדת ישראל, היה בוודאי מעדיף להגדיל את תקציב הביטחון. ובכן, במקום להסתתר מאחורי ביטויים כמו "איומים קיומיים" ומנטרות ביטחוניות כאלה ואחרות, אולי כדאי שעמינח יפנים את הכוח שיש למידע, יחשוף בפנינו את תקציב הביטחון, על חלקיו השונים, את האיומים האסטרטגיים והטקטיים לשלומה של מדינת ישראל, ואז אולי אפשר יהיה לקיים דיון מעמיק על הגובה המתאים של תקציב הביטחון.
ההנחה כאילו אזרחי המדינה צריכים לשים מבטחם בנבחרי הציבור שלהם באופן עיוור, קיבלה זעזוע נוסף עם סדרת הפרסומים המדהימים בעקבות בקשות שהגישה התנועה לחופש המידע לפרסום הוצאות משרדי הממשלה השונים. ההתפתלויות של בכירי המשרדים, כמו למשל סגן שר האוצר מיקי – רק רציתי לשתות משהו קר באמצע המלחמה – לוי, והעובדה שהם הובכו מהביקורת הציבורית הנוקבת שהופנתה כלפיהם, מעידות על כוחה של השקיפות, ועל יכולתה ליצור כאן חיים ציבוריים ישרים יותר, יעילים יותר וטובים יותר לחברה הישראלית.
אבל מה מעניינת השקיפות את היועץ הפורש עמינח. אפילו יוזמות החקיקה השונות להחיל שקיפות על התקציבים האזרחיים שבתוך מערכת הביטחון, למשל על הפנסיות התקציביות, נדחו בזו אחר זו. יש לקוות שהצעת החוק הנוכחית בנושא – הפעם מצד ח"כ מירב מיכאלי (העבודה) וח"כ יריב לוין (הליכוד), תקודם ושפוך קצת אור לתוך החור החשוך הזה.
מתוך חוברת התקציב לשנת 2015
עבור עמינח, העם אכן מאוד נוח: הקלות שבה מוסט השיח מנושאים אזרחיים לנושאים ביטחוניים מאפשרת לאנשי הביטחון להמשיך לשאוב לתור החור השחור של תקציב הביטחון עוד מיליארדים רבים. ויעיד על כך תקציב הביטחון הנוכחי על קופסאותיו התקציביות, ההעברות על חשבון התקציבים האזרחיים במהלך שנת התקציב ועל תוספותיו המתמשכות.
אילו מועדון ההון-שלטון-ביטחון היה נמדד לפי קריטריונים של מוסר עבודה, של ראייה רחבה של צרכי החברה הישראלית מעבר לאינטרס הצר של חברי המועדון ושל התמודדות עם אי הנוחות שבהתאמת התקציב למציאות החברתית כלכלית בישראל, אפשר היה להביע הערכה לדבריו של אדם כמו עמינח. אולם, ההתנהלות הנוכחית של מערכת ההון-שלטון-ביטחון, תאפשר לעמינח ולחבריו למועדון להמשיך ליהנות בנוחות ממה שהכי נוח לעשות גם לאחר שיפרוש ויחזור למשרד רואי החשבון שלו: להשתין במקלחת.
מאמרים אחרונים ב"מסעותיו של רכז משקיפים בכנסת"
