"אפילו עבד עברי משתחרר בשנה השביעית": החלו הדיונים על חוק זכויות המוזיקאים

ועדה: ועדת החינוך, התרבות והספורט; נוכחים: שמעון אוחיון, יואב בן צור, רונן הופמן, דב חנין, מרב מיכאלי, עמרם מצנע, משולם נהרי, עיסאווי פריג', רות קלדרון, יפעת קריב, יוני שטבון, סתיו שפיר; נעדרים: יעקב אשר, חיליק בר, מוחמד ברכה, גילה גמליאל, מסעוד גנאים, משה פייגלין

חוזה לרבע מאה, הפסדי כספים עצומים ותמיכה מכל סיעות הבית – אבל חברות התקליטים עדיין מתנגדות להצעה שמקדמת איה כורם

הצעת החוק "הגנה על זכויות אמנים במוזיקה" הוגשה ע"י 20 חברי כנסת, מרוב סיעות הבית. הדיון בוועדת החינוך נפתח כמעט במועדו (ב', 24/11/14), למרות השעה המוקדמת (08:30), ומזג האוויר המאיים. לחברי הכנסת הוקצו שמונה מושבים, כפול מהמקובל בישיבות בהן נכחתי עד כה, אבל היו נוכחים, לפי ספירתי, לפחות 12 חברי כנסת. איך זה התבצע? בשיטת הכסא החם, כי כמעט כל חברי הכנסת לא נכחו באופן מלא. הדיון היה ארוך מאוד, עד שהיה צריך לפנות את האולם לדיון הבא, וכל הזמן האולם רק התמלא. בשלב מסוים, לאחר שהובאו כסאות נוספים, החלו הסדרנים לפנות את הלוביסטים כדי לפנות מקום למוזמנים. בשלב זה ספרתי את הנוכחים, והיו כ-70 איש (כולל שמונת הח"כים, מנהלת הועדה, היועצת המשפטית, ומספר לא קטן של סדרנים ועובדים). כתבתי "לפחות 12 חברי כנסת", כי בשלבים מסויימים נכנסו ח"כים נוספים והתיישבו במקומות אחרים, וסליחה אם שכחתי מי מהם.

ח"כ עמרם מצנע, שהוא גם יו"ר הועדה וגם ממגישי ההצעה, פתח את הדיון בציינו שזה דיון ראשון לאחר הקריאה הטרומית, שהכוונה היא לשמוע את העמדות השונות ולא לקיים הצבעה. מצד שני הוא מודע לזה שהכנסת עלולה שלא לסיים את הקדנציה, וצריך להגיע לקריאה ראשונה כדי להחיל את הרציפות.

ח"כ דב חנין, אף הוא ממגישי ההצעה, דיבר על הבעיה של חוזים משעבדים, חד צדדיים וארוכים בתחום המוזיקה. העקרון הבסיסי ביסוד החוק המוצע הוא חרות הפרט, כולל חרות האומנים. הכוונה שחוזים כאלה יהוו חוזים לשרות אישי במובן החוק, ושיהיו מגבלות נוספות, כמו לא יותר משבע שנים. הוא התייחס לחוות הדעת של פרופ' גבריאלה שלו, באמרו שהתפיסה שחוזה הוא חזות הכל אינה מקובלת במשפט הישראלי. יש במצב הקיים פערי כח בין הצדדים, מה שמצדיק את התערבות המחוקק. העובדה שיש הצעות חוק דומות לא צריכה לעכב את הדיון בחוק זה, כדי לא לאבד את הרציפות.

חברות התקליטים הציגו את עמדתן: הן משקיעות באמנים, בהפקה, בנגנים, ולפעמים אפילו בפסיכולוג. האמן עצמו לא משקיע כלום (כאן איה כורם, האמנית יוזמת החוק, מתקוממת). לאמן יש אפשרות לפנות לחברה מתחרה, או להפיק את התקליט בעצמו. בעידן האינטרנט הרווחים יורדים. החוזים שלהן הם לחמישה תקליטים, שלא תמיד הם לשבע שנים, לעיתים יותר, ויש יציאה אחרי התקליט הראשון. יש כאן התקשרות בין קונה מרצון למוכר מרצון. ובכלל, מדובר רק על אמנים צעירים. האמנים הוותיקים והמוכרים מרוצים. ועל זה הגיב, מאוחר יותר, אפריים שמיר, שאף אחד לא יגיד עליו שהוא לא ותיק ולא מוכר, ובכל זאת הוא לא מרוצה.

האמנים הציגו סירטון, שמתאר היטב את עמדתם. במיוחד בלטה לעיני השקופית שציטטה מהתורה את הקטע המדבר על שנת השמיטה. מסתבר שאני לא הייתי היחיד ששמתי לב לזה. ח"כ משולם נהרי, לאחר שאמר כי שני הצדדים לא יכולים האחד בלי השני, ובלעדי שניהם לא תהיה מוזיקה, התייחס לקטע ואמר שאפילו לעבד עברי מגיע לצאת לחפשי בשנה השביעית (למעשה, הסרטון הוצג לפני דבריהן של חברות התקליטים, אבל אז עדיין לא היה ברור לי, ובוודאי גם לא לקוראים, מי כאן נגד מי, ומי בעצם הם "הצדדים").

צפו בסרטון שהוצג בדיון:

ח"כ מצנע אמר שמצבם של האמנים לא צריך להיות שונה ממצבם של הסטודנטים, שחברות משקיעות בהם בזמן הלימודים, והסטודנטים מחזירים להן עבודה תמורת ההשקעה.

אפשר לומר שהיו בעצם שלוש קבוצות, שתיים מהם ברורות: האמנים, שנלחמים על זכויותיהם, חברות התקליטים, שנלחמות על השקעותיהן (ורווחיהן), כמו שהגיבה איה כורם כלפי מנכ"ל הליקון: "אתה באת לפה עם יגואר חדשה ואני עם יונדאי גץ משנת 2002". הקבוצה השלישית היא מה שנקרא "אנחנו מהאו"ם": אמנים ובעלי זכויות שכואבים את כאבם של חבריהם, אבל תלויים בצד השני, כמו עו"ד עידו חיטמן (בנו של עוזי חיטמן ז"ל) אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר ז"ל), שהשתדלו לשמור על איזון, ולא שמעתי את תרומתם לדיון הארוך. לעומתם היו אנשי תקשורת כמו יואב קוטנר ואחרים, שהביעו תמיכה בעמדת האמנים.

אם עד עתה נראה שיש איזה מין תיקו, כשאף צד לא גובר על משנהו, חלה תפנית בעלילה כשמחנה האמנים הציג את האס שלו, הרי היא איה כורם עצמה. היא כבר שנה לא עובדת, בשנה זו היא הפסידה את כל כספה, כחצי מליון ש"ח. הקשר בין האמן לחברת התקליטים איננו סוג של נישואים, כי האמן לא יכול לנתק את הקשר עם החברה, אבל לחברה יש אמנים רבים. לדבריה, החברות שהופיעו לדיון הן הוגנות. ובכלל, המאבק המשפטי שלה הוא נגד חברה שלא הופיעה לדיון.

נראה לי שהכרזה אחרונה זו שינתה את מאזן הכוחות. ואם זה לא הספיק, הביאו האמנים גם את המלכה, ג'ולייטה, ששרה כבר מגיל ארבע, ואין לה שום דבר אחר בחיים. היא חתומה עם מנהל אישי ל-25 שנה, כבר שנתיים וחצי שהוא לא מאפשר לה להופיע, ומציע לה לעבוד אצלו לפרנסתה כמזכירה, וגם היא עומדת בפני דיון משפטי.

לאחר הדברים האלה התרכך רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שהיה מאוד דומיננטי במהלך הדיון, ואמר כי לא שמע על המקרים של איה וג'ולייטה, ושצריך להרתם ולהגן על החלשים, אבל לא בהצעת החוק הזו. כאן גילה היו"ר כישורים של כדורגלן, העביר את הכדור למגרש של חברות התקליטים, והציע שלדיון הבא, בעוד שבועיים, הן תצגנה הצעת חוק נגדית.

יצאתי מהכנסת בהרגשה של עצב, מתוך הזדהות עם כאבן של האמניות. ואז הייתה לי הפתעה, כשאפילו השמיים בכו, וירד גשם.

נגישות
HTML Generator Sample Page

האתר נבנה ע"י - 5BreadCrumbs