גם מי שאינו מבין חובבי הכדורגל בוודאי מכיר את המשחקים שבהם שני הצדדים מסתפקים בתיקו-אפס, ומעדיפים שהמשחק יסתיים במחצית. אבל מה לעשות שהמצלמה דולקת ואלפי אנשים קנו כרטיסים? אז משחקים בעיקר בהגנה, מציגים מסירות יפות לרוחב המגרש ומדי פעם משמיעים קולות של התקפה.
זו הייתה האווירה בדיון שהתקיים היום (ג', 23/06/15) בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בנושא "אנטישמיות בתפוצות ודלגיטימציה של ישראל". על פניו מדובר באחד הנושאים החשובים ביותר שיש לעסוק בהם, להבין אותם ולגבש בהם אסטרטגיית פעולה. הלא בכל יום נדמה שמעמדה של המדינה בעולם מתערער, ותחושה קשה קיימת גם בתפוצות. לאור סימן השאלה המרחף כשד מעל תפקודו של משרד החוץ (המתפקד ללא שר ממונה, תוך פיצול סמכויות בין 8 משרדי ממשלה), חשוב בהחלט לערוך דיון מעקב בנושא.
גם כמות המוזמנים הענפה, הנוכחות המרובה והמעמד הבכיר של הנציגים, העלו את הציפייה כי לפנינו דיון בעל חשיבות. אולי בשל כך היה מפתיע לראות את ההתנהלות בוועדה. משך כמעט שלוש שעות דיברו נציגים כבודים בעלי מעמד, הביעו זעזוע מאירועי אנטישמיות, התנגדו חד-משמעית לBDS והסכימו שצריך לעשות יותר כדי להסביר את הצד הישראלי באירופה. אולם ניתן לומר שפה הדיון נתקע.
ואם התחושה המוקדמת היא שדיון שכזה עלול להתלקח לחילופי דברים פוליטיים, או אפילו ויכוח על הגדרתה של דלגיטימציה, הרי שגם זה לא היה בנמצא. מול מספר כה רב של נציגי מדינות זרות, איש לא חפץ לדבר על מה שבוער באמת – על מדיניות. בתיקו-אפס שכזה הביקורת היחידה שנמתחה היא על גופים וארגונים רחוקים מאוד מהשולחן. חברי הכנסת דיברו על טורקיה ועל סוריה, הביעו התגוננות מול דו"ח דייוויס של האו"ם ותקפו את המשט הצפוי משוודיה. ח"כ טלי פולסקוב (כולנו) הביעה זאת ישירות: "אנחנו רק מגנים, זה הם שתוקפים". יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הכניס לקלחת אפילו את דאעש.
שגרירי המדינות הזרות לא התייחסו לדבר מכל זה, ובמקום זאת ביקשו להתגונן בעצמם. בזה אחר זה הבהירו הנציגים שמדינותיהם מכירות בתופעת האנטישמיות ומחויבות למאבק, מתנגדות לחרמות ודואגות לקהילה היהודית באחריותם. נציגי הקהילות היהודיות הביעו מצד אחד את גאוותם במדינה וביהדותם, ומצד שני את החרדה כי האיבה כלפיהם גוברת.
אפשר וזו הייתה מטרת הדיון. לקבץ את נציגיה הבכירים ביותר של אירופה בישראל, יום לאחר פרסום דו"ח האו"ם על "צוק איתן", ולתת להם לשמוע עצות וחרדות מנציגי הקהילות היהודיות במדינתם. מטרה משונה בהתחשב במהותה של ועדה בכנסת ובנתונים הקשים ביותר שהוצגו בדיון, העוסקים בעיקר בדעת הקהל על ישראל. כשלנציג משרד החוץ הייתה הזדמנות לפנות לחברי הכנסת ולבקש חיזוק למשרדו המתפורר, הוא היה דווקא בין היחידים שהפנה ביקורת ישירה כלפי אירופה: "רוב האנטישמיות נמצאת דווקא במדינות הדמוקרטיות" אמר, וביקש לדעת אם שגריר האיחוד האירופי עוזב את האולם בשל דבריו.
אולם השגריר צריך היה כנראה פשוט להתאוורר. ככלל, הצפייה בדיון הייתה שוות ערך לצפייה בעשרים קדימונים של סרט, במקום בסרט עצמו. כל הכרזה הייתה מבואה ריקה, משיכת זמן, נטולת התפתחות בעלילה. רק לעתים רחוקות מישהו פנה לחברו באולם, ובעיקר נאחזו במילות נימוס ואהדה ליו"ר הועדה, לאייב פוקסמן (מנכ"ל הליגה למניעת השמצה) שכיבד את הוועדה בנוכחותו, לחברי הכנסת, לדמוקרטיה הישראלית ולערכים האירופיים.
אם מטרת הכנסת היא לייצג את הציבור הישראלי ולפקח על הממשלה, אז שתתכבד להסביר לאזרחי ישראל מדוע היא מכנסת דיון ראווה סתמי כל כך. הרי באפס שערים ובאפס אירועים משמעותיים, המפסידים העיקריים הם אלו ששילמו על כרטיס. בכל הנוגע לכנסת – זה אנחנו. בכל הנוגע לבחינה מעמיקה כיצד משרדי הממשלה השונים מתכוונים להתמודד עם קמפיין ה-BDS, מהו תפקידה של ההסברה או בירור עם ראשי הנציגויות הזרות מהי עמדת מדינתם על דו"ח האו"ם האחרון – הוועדה גלגלה את הכדור חזרה ליציעים.
