לאחר שפורסם מתווה הגז ישבתי וקראתי את שמונים וששת העמודים של "פרוטוקולי הדיונים לגיבוש מתווה הגז הטבעי" וגיליתי תמונה זה מדאיגה ומטרידה ביותר. נתחיל מכך שזה כלל לא פרוטוקול. בדיונים של ועדת צמח, למשל, הוצגו לציבור תמלילים מפורטים של הדיונים, בנוסף למצגות וחומרי הסבר. ב"פרוטוקול" הנוכחי אין תמליל, רק נקודות שעלו בדיון; במקרה אחד, לדוגמא, נכתב "הוצגה סקירה… מצ"ב מצגת בנספח א", אך הסקירה עצמה והמצגת אינם מוצגים לציבור. יוצא שרק חברות הדלק וכעשרה פקידי ציבור יודעים מה נאמר בדיון ואיזה חומר מקצועי הוצג בו.
ובכל זאת, מה עולה מהמתווה המוצג ושורת הדיונים בו? הניתוח להלן מסתמך על מידע ציבורי וגלוי, והציבור כולו מוזמן לעיין בפרוטוקול ובמסמכים נוספים ממשרד האנרגיה, מכון המחקר של הכנסת ומקורות מידע נוספים. כל אדם ואזרח יכול וצריך להביע את דעתו בנושא חשוב זה.
הדרישות של חברות הגז הן הרעיונות של שטייניץ
הפרוטוקול של מתווה הגז מציג בצורה מקוצרת את דרישותיהן של חברות הגז ובראשן נובל אנרג'י ודלק קידוחים. באופן מפתיע, המתווה שהציג שר האנרגיה שטייניץ תואם כמעט לחלוטין את מה שבחברות הגז הציגו כמנגנון המועדף עליהם. כך למשל,
- על פי סיכום אחד הדיונים, סבורה חברת דלק כי התחרות בשוק האנרגיה תושג רק בזכות דלק עצמה. "קיום תחרות בשוק המקומי יתאפשר רק באמצעות כניסתם של שחקנים בין לאומיים נוספים", טוענים נציגי החברה, "פעילותה המתוכננת של דלק ושותפותיה לביצוע השקעות נרחבות במשק הגז הישראלי, היא זו שתביא לכניסתם של שחקנים נוספים".
- במקרה אחר מתגלה כי הרעיון של הצמדת מחירי הגז למחירי הייצוא (במקום להטיל פיקוח מחירים), רעיון שאותו הציג שר האנרגיה שטייניץ כרעיון ייחודי לישראל, למעשה הועלה על ידי נובל אנרג'י. "החברות העלו הצעה כי מחיר הגז בישראל לא יעלה על המחיר שנגזר ממחירי הגז שהם בהסכמי הייצוא, תוך ניכוי הוצאות הובלה", נכתב בסיכום דיון מינואר האחרון.
- ומה עם דרישת המדינה לדילול אחזקות נובל במאגר תמר, שאותה מציגים פקידי הממשלה כהישג? זו, מסתבר, הייתה מקובלת לחלוטין על החברה. בעוד שנציגיה הדגישו את הסתייגותם מהקטנת אחזקותיה בלווייתן – דרישה ממנה אכן נסוגה המדינה בהמשך – "בהקשר של תמר המצב פחות בעייתי", ציינו נציגי החברה בפברואר, "מאחר שרוב ההשקעות נעשו וכן הן יישארו בעלי אינטרס במשק המקומי (בחוזים אשר כבר נחתמו)".
- במקום להשיג תחרות דרך מאגרי הגז הגדולים – תמר ולווייתן, דורש המתווה הנוכחי מהחברות למכור את מאגרי כריש ותנין הקטנים יותר תוך 14 חודשים. אולם מסיכום דיון בפברואר האחרון מתגלה כי הייתה זו באורח פלא גם עמדתה של נובל אנרג'י, שהבהירה ש"המאגרים כריש-תנין הם מאגרים כלכלים אשר יכולים לייצר תחרות". נציגי המדינה באותה פגישה דווקא התנגדו לאפשרות הזו. "גורמי הממשלה הבהירו כי מטרתם להבטיח גם תחרות מצד המאגרים תמר או לווייתן וכי כריש-תנין לבדו, מהווה אמנם בסיס, אך כחלופה בודדת מול המונופול הוא אינו מביא לתחרות מספקת", נאמר בבירור בתקופה שבה הממונה על ההגבלים העסקיים דייויד גילה עוד היה שותף לדיונים. "המדינה הבהירה כי הסדר כריש-תנין לבדו אינו נותן מענה מספק". חודשיים אחר כך, ולאחר מינוי שר האנרגיה החדש שטייניץ, התהפכו היוצרות.
יוצא אם כך, שעמדת שותפויות הגז זהה לזו של השר שטייניץ ולמתווה הסדר הגז החדש מול השותפויות. אבל מי יודע, אולי יש בדעת המונופול להפסיד כסף רב על ידי יצירת תחרות במשאב העצום שעליו הוא שולט? אולי החברות למעשה העלו הצעות לטובת החברה הישראלית כולה? מטריד ביותר ששטייניץ בחר בעמדתן של חברות הגז בניגוד לעמדת פקידי המדינה.
חשיבות שלטון החוק (*עם פטור לחברות הגז)
ישנו עוד דבר, מטריד עוד יותר, שעולה מהעיון בסיכומי הישיבות. רוב רובן כללו נציגים שונים ורבים, אך ישיבה אחת בפברואר כללה רק נציגים של משרד האוצר, האנרגיה, משרד ראש הממשלה וחברות הגז. בישיבה זו הובהר לחברות כי "חוקית לא מתאפשרת התחייבות מוחלטת מצד הממשלה להימנעות משינויי חקיקה/רגולציה זאת בשל תקופת הבחירות בה נמצאת המדינה, תקופה בה קיימת רגישות יתרה להחלטות הממשלה ובפרט לכאלו הכובלות את ידיה של הממשלה הבאה", אבל שב"קונסטלציה מסוימת […] ניתן יהיה כרגע לעגן את ההסכם בין הרגולטורים לחברות בצורת צעדים כלליים אשר יהיו קונקרטיים מספיק על מנת שיוכלו להיות מקודמים על ידי המשרדים הרלוונטיים ושיאושרו על ידי הממשלה הנכנסת".
משמע, גם אם יתגלה שישנן בעיות מהותיות בחוזים, גם אם נגלה שהמחיר מופקע, גם אם נגלה שישנה פרצת מס והמדינה אינה מקבלת ולו שקל בודד – הדבר לעולם לא ישתנה. כל אזרחי המדינה וכל עסקיה חשופים לשינויים בחוק, אבל נובל ושותפותיה הם כנראה קדושים – מותר לראותן בלבד. העדרם של נציגי משרד המשפטים מהדיון יכול להעיד, אולי, על הבעייתיות החוקית הקיימת בו.
מה המשמעות של מונופול
זכורה קריאתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט מהשנה שעברה, על כך שמונופול הגז עשוי להוות סכנה לדמוקרטיה בשל ריכוז כח כלכלי ואנרגטי כה גדול. מקריאת סיכומי הדיונים מול החברות, נראה שהמשנה הנכבד ידע היטב על מה הוא מדבר. כאשר נובל אנרג'י אומרת למדינה שהיא "מוכנה לתת שקיפות מלאה לכל שלבי התהליך והדיונים אודות לוויתן […] והחברה תזדקק לעזרה מהמדינה בהרבה סוגיות הנוגעות לפיתוחו", ברור כי המשמעות הנסתרת היא ש"אנחנו שולטים בגז, ואם המדינה תיישר קו אולי ניתן לה לדעת מה אנחנו עושים עם משאב הטבע החשוב ביותר של מדינת ישראל". כאשר נקבע בבירור שבשנת 2011 משכה חזקת תמר את כל הבנותיה מול לקוחותיה ושינתה את כל תנאי החוזים באופן חד צדדי, רק משום שהוקמה ועדת ששינסקי הראשונה, ברור למי הכוח במערכת היחסים בין המדינה לחברות. כאשר אנו רואים שבשנת 2012 רשות החשמל התריעה שהחוזה בין תמר לחברת החשמל גורם לעליית מחירים קבועה ובלתי מקובלת במשק הגז העולמי, או כהרשות אומרת שבחלק מחוזי הגז נפלה "טעות סופר" שעלולה להעלות את המחירים ביותר ממאה אחוז בשנים שיבואו, אנחנו רואים מהו כוחו האמתי של מונופול.
כאשר אנחנו קוראים ושומעים שהמדינה מוכנה להתחייב לכך שלא תשנה הסכמים אך נותנת לברוני הגז לפתוח הסכמים ללא כל מפריע, אנחנו מבינים היטב שאנחנו לא פופוליסטים ולא הזויים. אנחנו לא פוגעים בעבודה המקצועית של הפקידים, ולא כפויי טובה בסירובנו לקבל ללא שאלות וטענות הסכם סודי שנחתם במחשכים. אנחנו לא רק מפחדים שהמחירים יעלו, אלא מסתמכים על ניסיון העבר. אנחנו בעיקר מבינים שזהו הזמן לצאת לרחובות, לשלוח עצומות, לסמס לחברי כנסת יומם וליל. בעיקר אנחנו מבינים שאם לא נעצור את שוד הגז הגדול אף אחד לא יעצור אותו.
לקריאה נוספת:
