חוק אוויר נקי שנחקק בשנת 2008 נתן בידי המדינה, בפעם הראשונה, כלים מקיפים לנטר את פליטות החומרים המסוכנים לאוויר על-ידי מפעלים ושאר מוקדי זיהום. בעיקר קל למשרד להגנת הסביבה, שאמון על יישום החוק, לאכוף את הוראותיו על מוקדי זיהום נייחים. מבקר המדינה כותב בדוח שלו שהבעיות באכיפת ויישום החוק נובעות בראש ובראשונה מאי-פעולה של המשרד, מה שלמעשה משאיר את החוק כאות מתה על הנייר. תהליכי טיוב בדיקות תקועים שנים בהכנה, תקנות שנועדו לתת תוקף מעשי לחוק אינן מתוקנות, פקחי המשרד לא מגיעים למפעלים כדי לערוך בדיקות פתע כפי שמתיר להם החוק, ושיתופי פעולה עם רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה אחרים אינם מתקיימים.
הקליניקה לחקיקה חברתית בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בשיתוף המשמר החברתי בחנה אף היא את ישום החוק בשנה שעברה, והגיעה לתוצאות דומות. החוק עצמו הוא חוק חשוב שלא רק הביא את ישראל לסטנדרט העולמי בחקיקה סביבתית, אלא גם הציב אותה בשורה הראשונה. אך מה יעזרו חוקים על הנייר אם הממשלה אינה אוכפת אותם?