עדות מדיון: למרות שתוכניות החומש למגזר הבדואי תוקצה בכשלושה מיליארד, נראה שהעובדות בשטח לא תואמות את התכנון

נכתב ע"י שחר בלומנפלד

החברה הבדואית היום בישראל מונה יותר מרבע מיליון אנשים (כ-268,900 נכון ל-2019), כשרובם המוחלט חי ופועל בשטחי הנגב. האוכלוסייה הבדואית הינה אוכלוסייה צעירה: כ-52% מכלל הבדואים בנגב הינם בגילים 0-17.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2019, כ-70% (190,000~ אזרחים) מהאוכלוסייה הבדואית בנגב מתגוררים ביישובים מוכרים (רהט, שש מועצות מקומיות: לקיה, תל-שבע, כסייפה, ערערה, שגב שלום וחורה, ושאר היישובים מרוכזים במועצות האזוריות נווה מדבר ואלקסום) בעוד ש-30% הנותרים מאוכלוסיית הבדואים בנגב (מעל 80,000 אזרחים) מתגוררים ביישובים שאינם מוכרים.

בהתייחס לדיון, ישנם שני מרכיבים מהותיים אשר משפיעים ומושפעים זה מזה, והם בלב העשייה הפרלמנטרית בנושא:

1. תשתיות בנגב – חינוך, תעבורה, שיכון, תקשורת וכיוצא בזה.
2. הישגים – מצב סוציו-אקונומי, הצלחות אקדמיות, השתלבות בעולם התעסוקה.

באשר לעולם התשתיות, ניתן לומר שמצב התשתיות ביישובים המוכרים השתפר משמעותית בשנים האחרונות, בין היתר לאור החלטות הממשלה והסטות תקציביות, עליהן יפורט בהמשך. לצד זאת, ראוי לומר שעדיין ישנם פערים נקודתיים – למשל, תשתיות התקשורת. ישנה חובה על חברות תשתית לתקשורת ("בזק", "הוט") לפרוס את תשתיות התקשורת שלהן לכל אזור בשטחי המדינה ("חובת האוניברסליות"). גם אם הבטחה זו מומשה, תשתיות התקשורת בנגב חלשות ופגיעות באופן יחסי, בהשוואה למטרופולין תל אביב.

לצד זאת, הפער המשמעותי הוא ביישובים שאינם מוכרים, בכל מגוון התשתיות: ביוב, חשמל, שיכון וחינוך. יש להזכיר – מדובר בפועל יוצא של אותן יישובים כיישובים לא מוכרים.

כך גם ניכר בהישגים, על פי המרכז למחקר ומידע של הכנסת:

• רק כ-70% מבני גיל 17 באוכלוסייה הבדואית בנגב רשומים במוסדות חינוך, לעומת למעלה מ-88% מכלל האוכלוסייה בגיל 17.
• נכון לשנת 2019, רק 48.1% מבני ה-18 זכאים לבגרות בקרב הבדואים בנגב.
• מספרן של הנשים הבדואיות שלמדו לתואר ראשון בישראל בגילאים 18-30 נמוך ב-58% בהשוואה לנשים יהודיות בדרום, ונמוך ב-80% בהשוואה לכלל הנשים בארץ. הסוגייה נראית אחרת למול אחוזי האקדמאיים בקרב גברים בדואים: יש פי שלוש יותר נשים בדואיות בעלות תואר ראשון לעומת גברים בדואים.
• כמובן, להישגים לימודיים אלה יש השפעות מובהקות על העתיד הכלכלי של הנוער הבדואי.
• לפי המרכז למחקר ומידע, הנשירה והפערים הלימודיים נובעים משלוש סיבות מרכזיות:
• א. קשיים לימודיים שנובעים ממחסור בתשתיות – המחסור במסגרות פורמאליות וא-פורמאליות לטובת חיזוק מתקשים לימודית, מגדיל את סיכויי הנשירה של תלמידים מתקשים.
• ב. מצוקה כלכלית – לאור הזדמנויות תעסוקתיות לנוער הבדואי, לצד נטייה של הורים שלא להשאיר תלמידים בבית ספר ללא אופק לתעודת בגרות או למקצוע, ישנה משיכה לנשירה מבית ספר לטובת עולם התעסוקה.
• ג. היבטים תרבותיים – קיימים עדיין פערים תרבותיים אשר עלולים לפגוע בתהליכי הלימוד, כמו הורים אשר מתנגדים ללימוד בנותיהם מחוץ ליישוב או בחינוך מעורב בנים-בנות.

מתוך נתונים אלה, הועלו בשנים האחרונות מספר תוכניות אשר נועדו לפתח כלכלית וחברתית את האוכלוסייה הבדואית בנגב בכלל, ולמנף את החינוך באוכלוסייה הבדואית בפרט. תוכנית החומש אשר בוצעה בשנים 2012-2016 (החלטה 3078), הצליחה חלקית במטרות שצוינו לעיל, בין היתר לאור מספר חסמים, ביניהם המחסור בתשתיות – "מחסור בתשתיות (כולל תשתיות תחבורה) ובמתקנים פיזיים: הדבר מקשה על הפעילות כאשר נדרשת תשתית פיזית כמו מבנים לפעילות של החינוך הבלתי פורמלי, או תשתית מתאימה של כבישים לצורך פיתוח התחבורה הציבורית. למחסור בתשתיות תחבורה יש השלכות על נגישות התושבים להשכלה ולתעסוקה, במיוחד לנשים, שבעבורן התחבורה הציבורית חשובה במיוחד כי היא נתפסת בתור אמצעי תחבורה מקובל ומכבד".

בתוכנית החומש אשר נקבעה לשנים 2017-2021, החלטה 2397, הוחלט לשים דגש על תובנה זו וביטול חסם התשתיות, לצד הגדלת תחומי האחריות שבידי השלטון המקומי בנגב וחיזוקו.

החלטה 2397, אשר נקבעה בפברואר 2017, שמה למטרה להוריד לפחות 0.2% משיעור הנשירה בשנה, ולעלות בכמות הלומדים במערכות בחינוך בכיתה י"ב ל-82.4% עד 2021. יש לציין כי נקבע בתוכנית שמשרד החקלאות ופיתוח הכפר, יחד עם הרשויות המקומיות בנגב, ידאג לנהל מעקב ותהליכי בקרה על מימוש ההחלטה.

עד כה, התוכנית נחלה הצלחה חלקית מאוד בתחומי החינוך. כמות הנושרים גדלה בפועל, ואחוזי הזכאות לבגרות של העשור האחרון.

בשל נתונים אלה ולאור יום הנגב, התכנסה וועדת החינוך, התרבות והספורט, ביוזמתו של חה"כ סעיד אלחרומי ("הרשימה המשותפת").

התנהלות הוועדה

משתתפי הוועדה:

1. ממלא מקום יושב ראש הוועדה, חה"כ יוסף טייב (ש"ס).
2. מספר חברי כנסת מסיעת "הרשימה המשותפת" – חה"כ סעיד אלחרומי, חה"כ אימאן חטיב יאסין, חה"כ וליד טאה', חה"כ סמי שחאדה, חה"כ סונדוס צאלח.
3. נציג משרד החינוך.
4. נציגי המועצה האזורית ליישובים לא מוכרים בנגב.
5. נציגי המרכז למחקר ומידע של הכנסת.

הוועדה נפתחה בתיאור עולם הבעיה על ידי אלחרומי, אשר ציין כי החינוך במגזר הבדואי מאופיין בצפיפות גבוהה, רמה נמוכה של תשתיות תחבורה לבתי הספר, בעיות מיזוג וכדומה. זאת ועוד, האחרון הדגים על בית הספר בתל ערד (יישוב שאינו מוכר). לבית הספר לא פרוסה תשתית של קו מים. לטענתו, הפער הוא ביישום החלטה 2397, כפי שמובא בהמשך הוועדה. יש תקצוב ליישומו על ידי משרד החינוך, אך הרשויות המקומיות והאזוריות בעלי יכולת ביצועית נמוכה למימוש.

הנתונים העדכניים בדבר מצב החינוך באוכלוסייה הבדואית הוצגו על ידי נציגי המרכז למידע ומחקר של הכנסת.

מהנתונים עולה שהנשירה מתעצמת – 5.3% בחטיבה העליונה מבין התלמידים רשומים, ללא התייחסות ל"נשירה סמויה" (תלמידים רשומים אשר לא מגיעים לבית הספר), כ-30% נשירה מצטברת לעומת כ-10% נשירה מצטברת בשאר הארץ. המשמעות בשטח היא שרק כ-70% מבני ה-17 נמצאים במסגרות חינוכיות באוכלוסייה הבדואית, לעומת כ-90% בשאר הארץ.

לפי ניתוח המרכז, עיקר הנשירה מתרחשת בין נקודות המעבר – בין יסודי לחטיבת הביניים, בין חטיבת הביניים לתיכון. עם זאת, ישנה נשירה קטנה כבר החל מבית הספר היסודי.

מספר חברי כנסת התייחסו לנתונים שהוצגו:

• חה"כ אימאן חטיב יאסין התייחסה לוועדה עצמה ולמשתתפיה, הלינה כי עיקר המשתתפים הם מסיעת "הרשימה המשותפת", וכי מנהל הוועדה אינו נציג ערבי שלוקח חלק מוועדת החינוך, התרבות והספורט. טייב קרא בתגובה לשאר חברי הכנסת, מכל הקשת הפוליטית, לקחת חלק בדיוני הוועדה.
• חה"כ וליד טאה' וסמי שחאדה התייחסו לחשיבות העניין במשמעות הרחבה של האוכלוסייה הבדואית ועתידה במדינת ישראל, במיוחד לאור העובדה שרובה (52%) בגילים 0-17.
• חה"כ סונדוס צאלח טענה שכל הדיון הוא בבסיסו על האוכלוסייה היהודית מול האוכלוסייה הערבית והדרוזית – "אתה לא תמצא אבא בדואי מציע לילדיו להאכיל ילדים יהודים", נאמר בהתייחסות לאמירותו של כוכב הילדים "רוי בוי". עד כמה שהאמירה נכונה- הקשר לא ברור עד תום לנושא הוועדה, במיוחד לאור העובדה שיש תקצוב ייעודי להחלטה 2397, ונראה כי עיקר הפער נובע מהתנהלות הרשויות האזוריות והעבודה הבין משרדית באשר לתשתיות.

נציג משרד החינוך, הדס סינה, התייחס לנתונים שהועלו. תחילה, פורט כלל העבודה שכבר נעשתה על ידי משרד החינוך, ובעיקרה מתן תקציב שיאפשר בניית כיתות לימוד חדשות, לצד הקמת כיתות יבילים כמרכזי לימוד ביישובים שאינם מוכרים. הוקמו כ-14 מרכזי חינוך ומרפאות אשר משמשים את היישובים שאינם מוכרים, לצד תקצוב הסעות לבתי ספר סדורים אשר ממוקמים ביישובים מוכרים.

באשר לתקופת הקורונה, צוין כי הושקעו 18 מיליון ש"ח ללמידה מרחוק על ידי משרד החינוך. מעל 7,000 מחשבים חולקו לתלמידי מעוטי יכולת באוכלוסייה הבדואית בשבע רשויות שונות – אלה 11% מהמחשבים שחולקו לכלל התלמידים בישראל. יתרה מכך, הוגדרו 80 רכזי תקשוב במערכת החינוך הבדואית, וניתנו פתרונות גם לתלמידים עם תשתית אינטרנטית ירודה, כגון למידה א-סינכרונית, חוברי לימוד כתובים וכדומה.

זאת ועוד, נטען ניכר כי הפערים המשמעותיים מתחום התשתיות מונעים את הצלחת תוכנית החומש הנוכחית. בפועל, ישנן יתרות תקציביות שמשרד החינוך מקציב, אך לא ממומש משתי סיבות מרכזיות:

1. לא ניתן לבנות בתי ספר, גם ארעיים, בכל מקום בנגב.
2. יכולת ביצועית נמוכה של השלטון המקומי.

משרד החינוך מנסה לגשר על הפערים האינהרנטיים בתוך המקום אליו הוא מנסה להגיע. למשל, בסוגיית בית הספר בתל ערד, משרד החינוך קיים מכרז למכליות מים אשר יספקו מים. מן הסתם, עצם העובדה שאין פריסת מים לישובים לא מוכרים פוגעת ביכולת של משרד החינוך ושל הרשויות האזוריות לקיים שם מערכת חינוך נורמטיבית, אך אין ביכולת משרד החינוך לסלול קו מים ליישובים בהם אין.

נציגי המועצה האזורית ליישובים לא מוכרים, ציינו שהפער המרכזי נובע ממשרדי ממשלה נוספים. למשל, טענו כי משרד התחבורה אינו מסייע בתשתיות לתחבורה ציבורית ולהסעות ביישובים שאינם מוכרים. בנוסף לכך, נטען כי יש לשנות את חלוקת התקציב לטובת הקמת שלושה בתי ספר תיכוניים, אשר לטענתם ישנו את אחוזי הנשירה דרמטית.

ומה הלאה?

חה"כ טייב סיכם את הוועדה באומרו כי מדובר בדיון פתיחה, וייקבעו דיוני המשך לבקשתו של חה"כ אלחרומי. נדרשת הלאה התייחסות של הגורמים הבאים:

1. התייחסות השלטון המקומי לגבי בניית כיתות בתי הספר, לאור טענת משרד החינוך כי יש עודף תקציבי.
2. התייחסות משרד התחבורה באשר לסלילת כבישים ודרכי גישה לבתי ספר, והתקנת אמצעי בטיחות.
3. התייחסות חברת חשמל באשר לחיבור בתי הספר לרשת החשמל.

למרות צעדי ההמשך, עולה שאלה מטרידה מתוך הדיון: תקציבה הכולל של תוכנית החומש העדכנית, החלטה 2397, עומד על למעלה משלושה מיליארד ש"ח. התוכנית, אשר שמה לנגד עיניה את חייהם של האוכלוסייה הבדואית ואת עתידם, לצד חיזוק השלטון המקומי באוכלוסייה הבדואית בנגב, מתוקצבת בצורה שנראה כי הולמת את יעדיה.

העובדה שהתוצאות בתחום החינוך לא הולמות את תוכנית העבודה שפורסמה ב-2018 ואת המדדים הנדרשים לפי ההחלטה, במקביל לעודף תקציבי במשרד החינוך עבור התוכנית, מעלה תהיות עמוקות לגבי תהליכי הבקרה והמעקב שאנחנו מבצעים, ולגבי הרלוונטיות של תוכנית העבודה. למשל – ייתכן כי מטרת חיזוק השלטון המקומי אינו עולה בקנה אחד עם המטרות הכלכליות והחינוכיות של התוכנית?