הכשל המובנה בעולם התקשורת ובסיקור התקשורתי של דיוני וועדות הכנסת טמון בעניין הציבורי בנושאים שעל סדר היום. על פניו באמת הגיוני שפעילות הכנסת על מה שנוגע לאוכלוסייה רבה יותר, יהיה בו עניין ציבורי רב יותר, ובכך יזכה לתהודה רחבה יותר בכלי התקשורת.
מי מחליט על התכנים שתצרכו בזמן שאתם צורכים את החדשות שלכם? רבים וטובים עסקו בסוגיה הזאת מכיוונים שונים. החל מביקורת על החינמון ישראל היום, שממומן על ידי תומך ראש הממשלה, ומהווה את צינור המידע של עשרות אלפי אזרחים, עבור בעורכי מהדורות החדשות שמיליוני ישראלים רואים באותו יום ובאותה השעה, וכלה בהשפעות של שוק התקשורת על המשק הישראלי כפי שבו לידי ביטוי בחוק הריכוזיות שעבר השבוע. בתכנית התעודה "אתם שם בבית", ששודרה בערוץ 8, עסקו בנושא בהרחבה והצפייה בתכנית ובפרקים הנוספים שלה מומלצת מאוד.
בעלי האינטרסים ששולטים על צינורות הידע שלנו מתעלמים מעולם שלם של נושאים חשובים פשוט מכיוון שהם נתפסים בתור לא מעניינים בעיני אנשי התקשורת, או שהצגתם תגרום לפגיעה בתדמיתם של פוליטיקאים ופקידים ששואפים לשמור על תדמית מושלמת גם במחיר של הפצת שקרים לציבור ופיטורים של כל מי שמעז להציג את הדברים כהווייתם.
מעניין שדווקא כאשר סיפורי טרגדיות הקשורים בעניינו של פרט אחד הופכים להיות בולטים יותר ונוכחים יותר בחיינו, דווקא אז הטרגדיה האישית מאבדת את מקומה עבור הסטטיסטיקה האפורה והלא מעניינת, שעליה גם לא כותבים בעיתון או מדברים בחדשות.
לדוגמא, לאחרונה אירעו מספר מקרים שבהם אנשים ונשים עובדים בישראל הציתו את עצמם למוות על רקע מצבם הכלכלי. מאז שמשה סילמן ז"ל הצית את עצמו בהפגנה ב- 2012, העניין הציבורי בהצתות עצמיות על רקע מצב חברתי-כלכלי, רק הולך ויורד, ביחס הפוך למספר ההצתות העצמיות על רקע זה בישראל, שרק הולך ועולה.
עכשיו, אני עדיין רוצה לחשוב שנבחרי הציבור שלנו באמת באים לשנות את המציאות עבור החברה הישראלית. נכון שיש בוחרים ממעמד כלכלי מבוסס שיש להם אינטרס לחזק את בעלי ההון, כמו שיש בוחרים מקרב ועדי העובדים, שברצותם ימליכו ברצותם יפילו גורמים פוליטיים, כמו שיש בוחרים פשוטים, שרק רוצים לגמור את החודש, ולחיות לפי השקפתם בחברה המפולגת שלנו. לפעמים זה קצת קשה להאמין שאכן כוונת הנבחרים היא להטיב עם כלל החברה כאשר בעיני ראש הממשלה, בנימין נתניהו ההצתה העצמית של סילמן היא "טרגדיה אישית", ובעיני שר האוצר לפיד "עוד לא נולד המגאפון שיישמע בישיבות הממשלה." קשה עוד יותר להאמין לכנות נבחרינו כאשר במשרד האוצר מסבירים ש"אין דרישה בציבור לגבות את הרווחים הכלואים", כאילו שיש דרישה ציבורית לממן את חשבון המים של ראש הממשלה.
איך אפשר לשבור את המעגל של חוסר הייצוג שמורגש אצל חלקים גדולים כל כך בחברה הישראלית?
שבירת המעגל הזה היא איטית ומתסכלת. התהליך הזה כבר התחיל ויש לו נוכחות ניכרת ברשתות החברתיות ובמגוון יוזמות אזרחיות כמו התארגנויות קואופרטיביות, שינויי עומק בתפיסת מעמדו של האזרח מול בעלי ההון כפי שבא לידי ביטוי בחוק הריכוזיות, ועל אף ריכוכו של החוק, או בעשרות המסגרות החברתיות והפרטיות שמהוות גשר בין האזרח לממסד בין אם לפקח עליו ולאתגר אותו, כפי שאנחנו עושים כאן במשמר החברתי, ובין אם להנגיש את הממסד לאזרחים – כמו עם ארגוני סיוע לאזרחים מול הממסד ויוזמות פרטיות של ייצוג אזרחים למשל מול במערכת המשפט, וכמובן השימוש ברשתות החברתיות, הבלוגים ואתרי התוכן העצמאיים כצינורות תקשורת אלטרנטיביים לכלי התקשורת הממוסדים.
ויחד עם זאת, המידע שזורם ברשת מביא לידיעתנו גם עוולות חדשות שקורות כל הזמן, ובכך עוד ועוד אתגרים להתמודד איתם כדי להפוך את המקום הזה למקום ששווה לחיות בו.
אין דרך אחרת לשבור את המעגל הזה מאשר ללמוד ולהכיר את מה שכואב לאנשים בחברה הישראלית. הנה, למשל, רק אתמול גיליתי שזוגות נשואים שעובדים יחד באותו העסק משלמים מס מוגדל לעומת זוגות נשואים שעובדים בנפרד. בדיון שנערך אתמול בוועדת הכספים נחשפתי לכך שאם לא די בכך שהזוגות הנשואים שילמו מס מוגדל לאורך כל השנים (ומה, לעזאזל, ההבדל בין אישה ובעלה לבין אם ובתה? או אח ואחיו?), אלא שהצעת החוק הממשלתית שמתיימרת להסדיר את הנושא, מתעלמת משומות בגובה מאות אלפי שקלים לזוגות נשואים שלא עברו שום עבירה. כל זאת, בניגוד מוחלט להצעת חוק אחרת בנושא, שהוגשה על ידי ח"כ משה גפני (יהדות התורה) וזכתה לתמיכת 70 ח"כים מכל סיעות הבית, כולל כל חברי ועדת הכספים, ומסדירה את שומות המס שהוצאו בעבר.
הסיפורים האישיים של כל אחד מהזוגות הללו, והעונש הקולקטיבי הכללי שהטיל האוצר על אוכלוסייה זו, על אף שבאמת תוקן פה עוול ארוך שנים, הם הסיפורים שעלינו כחברה להיות קשובים להם ולשמוע אותם.
לפעמים קשה להכיל את כל הסיפורים האלה. הרי כולם מתלוננים, ולכולם יש סיבות טובות להתלונן, ולפעמים צריך לדעת לקחת פסק זמן גם מזה. אבל עד שלא נדע שכל מגאפון שצועק הוא עולם ומלואו, הוא בית ומשפחה וקהילה וחברה ומדינה, והוא הדבר הכי חשוב בעולם עבור מי שצועק בתקווה שישמעו אותו, לא נגיע לשום מקום.
אדם צועק את שחסר לו / מאיר אריאל
אדם צועק את שחסר לו
חסר לו ביטחון צועק ביטחון
חסרה לו הדדיות צועק הדדיות
חסרה לו גאווה צועק גאווה
חסר לו יחד צועק יחד
אדם צועק את שחסר לו
לא חסר לו – לא צועק
One comment
Pingback: רני רהב? לא קונה: על מעורבות ציבורית וכוחה של הכנסת | המשמר החברתי