"אין תנאֵי חיים בעולם שנבצר מן האדם להתרגל אליהם, ובייחוד בשעה שהוא רואה שכל הסובבים אותו חיים גם הם בתנאים אלה עצמם."
לב טולסטוי, אנה קרנינה (תרגום נילי מירסקי)
לבוסס באי-השוויון ובתחלואיו הוא דבר אחד; להתענג עליהם זה כבר דבר אחר לגמרי. בכל מקום מתגלה נטייה עזה להעריץ עושר רב ולעטוף אותו בזוהר סלבריטאי ("חייהם של העשירים והמפורסמים"). כבר היינו פה פעם: אדם סמית', אבי הכלכלה הקלאסית, הצביע עוד במאה ה-18 על נטייה דומה בקרב בני זמנו: "רוב מניינה ובניינה של האנושות מעריצים ומרוממים – ומה שמשונה אף יותר, מעריצים ומרוממים תכופות ללא שום אינטרס – את העושר והגדוּלה".
מבחינתו של סמית', הסגידה נטולת הביקורת הזאת לעושר לשמו לא הייתה רק דבר מכוער. זו הייתה תכונה הרת אסון של הכלכלה המסחרית המודרנית, תכונה שעלולה לקעקע במרוצת הזמן דווקא אותן תכונות שהקפיטליזם, לדידו של סמית', היה אמור לקיים ולטפח: "הנטייה להעריץ, וכמעט לרומם, את העשירים ובעלי הכוח, ולבוז, או מכל מקום להזניח, את הדלים וחסרי האמצעים… [היא]… הסיבה העיקרית והרווחת ביותר להשחתת הסנטימנטים המוסריים שלנו".
ואמנם הסנטימנטים המוסריים שלנו נשחתו. נעשינו אטומים למחיר האנושי שגובה מדיניות חברתית רציונלית כביכול, בפרט כשמסבירים לנו שהיא תתרום לשגשוג הכללי ולכן, מניה וביה, גם לאינטרסים הנפרדים של כל אחד מאיתנו. שימו לב לחוק לאחריות אישית ולהזדמנויות תעסוקה (כותרת אורווליאנית מאלפת) שהתקבל בתקופת נשיאותו של קלינטון ב-1996 וביקש לחתוך בבשר החי של תשלומי הרווחה בארצות-הברית. המטרה המוצהרת של החוק הייתה לקצץ ברשימת מקבלי הסעד במדינה. האמצעי הנבחר: שלילת הזכאות לתמיכות מכל אדם שנמנע מלחפש עבודה בשכר (ואם מצא – נמנע מלקבל אותה). כיוון שבתנאים כאלה יכול מעסיק להציע כמעט כל משכורת ועדיין לצפות למשוך עובדים (עובד שיסרב לעבודה, ולוּ הבזויה ביותר, יסתכן בביטול זכאותו לקיצבת רווחה), לא זו בלבד שמספר נתמכי הסעד ירד במידה ניכרת, אלא המשכורות והעלויות למעסיקים צנחו.
חוץ מזה, לתשלומי הרווחה נלוותה עכשיו סטיגמה מפורשת. קבלת סיוע מהמדינה – אם בצורת תמיכה בילדים, תלושי מזון או קיצבאות אבטלה – הפכה לאות קין: סמל לכישלון אישי, הוכחה שהאדם נפלט משורות החברה. בארצות-הברית של ימינו, בעידן של אבטלה גואה, מטילים קלון באשה או בגבר שאינם עובדים: הם מפסיקים להיות חברים מלאים בקהילה. אפילו בנורווגיה הסוציאל-דמוקרטית הסמיך חוק השירותים החברתיים מ-1991 את הרשויות המקומיות להציב בפני כל מבקשי התמיכה תנאי דומה למיצוי כושר עבודה.
עיבוד לאיור של ג' מהוני לספר "אוליבר טוויסט" (מקור: El-Bibliomata, flickr)
לאור ההתניות האלה כדאי להיזכר בחוק אחר שנחקק באנגליה כמעט מאתיים שנה קודם: "חוק העניים החדש" מ-1834. אנחנו מכירים את הוראות החוק הזה הודות לצ'רלס דיקנס, שתיאר את המנגנונים שלו באוליבר טוויסט. כאשר נוח קלייפול מכנה את אוליבר בלעג "ווֹרקֶ'ס" (work house), הוא מתכוון, במונחי 1838, בדיוק לְמה שאנחנו מתכוונים היום בדיבור המזלזל על ה"עניים המקצועיים".
"חוק העניים החדש" היה מעשה נבלה. הוא הכריח את הנזקקים והמובטלים לבחור בין עבודה בכל שכר, ולוּ הנמוך ביותר, לבין חרפת בית-המחסה. כמו בצורות אחרות של סעד ציבורי נוסח המאה ה-19 (אז עוד תפסו ותיארו אותן כ"צדקה"), מינון התמיכה והסיוע חושב כך שהם יהיו כדאיים פחות מהחלופה הגרועה ביותר שהייתה זמינה. החוק הושפע מתיאוריות כלכליות בנות הזמן שכפרו בעצם האפשרות של אבטלה בשוק יעיל: אם השכר יֵרד מספיק, ולא תהיה שום חלופה כדאית לעבודה, כל אדם ימצא לו בסופו של דבר משרה.
ב-150 השנים הבאות נעשו ניסיונות לשרש את המנהגים המשפילים האלה. את "חוק העניים החדש" ומקביליו בארצות אחרות החליף עם הזמן סיוע ממשלתי שניתן כזכות. מעתה לא ראו עוד במובטלים אזרחים פחות ראויים רק בגלל שאיתרע מזלם ולא מצאו עבודה; לא הענישו אותם בגלל מצבם ולא הטילו דופי, במשתמע, במעמדם כחברים מלאים בחברה. והחשוב מכול: מדינות הרווחה של אמצע המאה ה-20 ביססו את התפיסה שלא הגון לקבוע את מעמדו של האדם בקהילה לפי הצלחתו הכלכלית.
האתיקה הוויקטוריאנית, על הוולונטריזם שלה וכללי הענישה שנגזרו ממנו, פינתה מקום להסדרים סוציאליים אוניברסליים, גם אם אלה נבדלו מאוד ממדינה למדינה. אי-היכולת לעבוד או למצוא עבודה לא נחשבו עוד לסטיגמה, אלא למצב חולף, אך בשום פנים ואופן לא מבזה, שבו אדם נשען על אחיו האזרחים. לצרכים ולזכויות התייחסו בכבוד, והרעיון שאבטלה נובעת מאישיות פגומה או מחוסר מאמץ עבר מן העולם.
והנה היום חזרנו אחורה לתפיסות של אבותינו הוויקטוריאנים. שוב אנחנו מאמינים רק בתמריצים, ב"מאמצים" ובתגמולים – ובהענשה של הבלתי כשירים. מי שיקשיב להסברים של ביל קלינטון או של מרגרט תאצ'ר ישמע שזו תהיה איוולת לחלק קצבאות אוניברסליות לכל מי שנזקק להן. אם העובד לא נואש – למה לו לעבוד? אם המדינה תשלם לאנשים בשביל להתבטל, מה ימריץ אותם לחפש עבודה בשכר? ושוב אנחנו כאן, בעולמו הקר והאכזר של הרציונליזם הכלכלי ה"נאור", שהביטוי הראשון והמזוקק שלו ניתן במשל הדבורים – המסה בכלכלה מדינית שברנרד מַנדוויל פרסם ב-1732. לפועלים, לשיטתו של מנדוויל, "אין כל מניע להביא תועלת מלבד המחסור, שיהא נבון להמתיקו, אבל איוולת לרפאו". טוני בלייר לא היה מנסח את זה טוב יותר.
ה"רפורמות" במדיניות הרווחה החזירו לחיים את "מבחן האמצעים" המשוקץ. קוראי ג'ורג' אורוול ודאי זוכרים שבתקופת השפל בבריטניה הותר לנזקקים לבקש סעד לעניים רק אחרי שהרשויות וידאו – באמצעות חקירה פולשנית – שהם מיצו את משאביהם העצמיים. מבחן דומה הוחל על המובטלים באמריקה בשנות השלושים. מלקולם אקס משחזר בזיכרונותיו את "ביקורי הבית" שנציגי המדינה ערכו אצל משפחתו: "הצ'ק החודשי שלנו היה מבחינתם אישור כניסה. הם התנהגו כאילו אנחנו שייכים להם. אפילו שאמי רצתה לטרוק בפניהם את הדלת, היא לא הייתה מסוגלת… לא יכולנו להבין למה אם המדינה מוכנה לתת חבילות בשר, שקים של תפוחי אדמה ופירות, וקופסאות שימורים עם כל מיני דברים, אמא שלנו כל-כך שונאת לקבל את זה. לימים הבנתי שאמי ניסתה בשארית כוחה לשמור על הכבוד העצמי שלה, וגם על שלנו. כבוד עצמי הוא כמעט הדבר היחיד שעדיין יכולנו לשמור, כי ב-1934 כבר התחלנו לסבול באמת."
בניגוד לאמונה רווחת שמתגנבת עכשיו מחדש לעגה הפוליטית באנגליה ובאמריקה, רק מעט אנשים נהנים מנדבות – בגדים, נעליים, סיוע בשכר דירה או ציוד לימודי לילדים. נדבות כאלה, במילים פשוטות, הן דבר משפיל. השבת הגאווה והכבוד העצמי לאלה שנותרו בצידי הדרך הייתה ממטרות היסוד של הרפורמות החברתיות שאפיינו את תהליכי הקדמה במאה ה-20. היום אנחנו שוב פונים להם עורף.
(מתוך טוני ג'אדט, רבה רעת הארץ, שיראה אור בקרוב בהוצאת חרגול. תרגום יפתח בריל).
