ביום שלישי האחרון (4/2/2014) המשיכה ועדת הפנים לדון בתיקון מספר 102 לחוק התכנון והבנייה. כמו בשבוע שלפניו נמשך הטיפול בסוגיית מכוני הבקרה העלומים. בנוסף, קיבלנו בשורה חשובה ומשמחת: הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ) שרדה את הניסיונות המפותלים לרוקן אותה מסמכויות. מי מהנוכחים שקיווה שגוף אותו הציבור לא מכיר בגלל שם מסורבל וארוך יכול להיקבר בשקט, טעה.
בפרק א' לסדרת מכוני הבקרה חשפה ד"ר שירה ברנד, סגנית מנהל התכנון משרד הפנים, עד כמה גורמים במשרד הפנים נחושים לקדם את מכוני הבקרה החדשים. בפרק ב' שלפנינו שוב לא דובר על סמכויות מוגדרות, אבל נחשפה תמונת מצב ראשונית של כוח האדם הקיים והמתוכנן ע"י משרד הפנים. בקורס הראשון הוכשרו 55 איש, והבא אחריו צפוי להיפתח באפריל הקרוב, עם 100 איש לפחות. הוא מיועד הפעם גם למהנדסים ואדריכלים – למרות שהצורך להכשיר אדריכלים ספציפית לנושאי בקרה היה ונשאר תמוה גם אחרי הדיון הזה. אדריכלים הם הגורם שאמון על עיקר תהליך התכנון והם גם הנושאים באחריות משפטית עבור המבנה. בקרים, כך נראה, לא אמורים לשאת באחריות הזאת. באיזו משבצת נמקם אותם? אין לדעת.
מילא, נניח לצעד שבעיני עדיין נראה לא הגיוני. עולות שתי סוגיות אחרות: מי יהיה האחראי למכונים החדשים (נחוצים או לא, הם יוקמו) ושוב, מה הייעוד שלהם. אותן שאלות, אותן תשובות מפוקפקות חלקיות.
לפי ברנד, יתאפשר להקים מכוני בקרה ציבוריים ופרטיים, בדומה למודל האנגלי שהוצג בדיון הקודם. את הויכוח מי משניהם עדיף יכריע הלקוח הישראלי שייאלץ בכל מקרה לעבור דרך מסננת בירוקרטית חדשה. לפי הנתונים שהציג ניר שלו מעמותת "במקום", 75% מהאנגלים בוחרים במכוני הבקרה הציבוריים. ברנד טוענת שהפרטיים דווקא נחשבים לאיכותיים יותר. חבל שההשוואה הזאת תהפוך לרלוונטית בתוך שנים ספורות, כי ההשלכות שלה בעייתיות מאוד.
מדובר למעשה בהפרטה חלקית של מערך הביקורת של חוק התכנון, תוך החלשה של הסמכות הציבורית הקיימת בוועדות התכנון הקיימות וברשויות המקומיות. שני המוסדות האלה לא חפים מהצורך בתיקון, אבל הפיתרון של התעלמות והמצאת "תחליף" לא ישפר את מצבם. גם במצב החדש היתרי בנייה ואישורים יעברו שם. משרד הפנים מפספס בכוונה הזדמנות לשפר את המנגנון הקיים. כל הגורמים הסכימו שחסר כוח אדם בתחום הזה, ומשרד הפנים מוותר מראש על הסיכוי שהעובדים החדשים ישפרו את השירות במסגרת הקיימת. הרי אם יאושרו מכונים ציבוריים אז מדובר בהשקעה ציבורית שבאה על חשבון שיפור כוח האדם במוסדות הקיימים, בנוסף להפרטה חלקית של המערכת. השכר במשרות האלו לא יעלה וכך לא יימשכו עובדים שיכולים לשפר את המצב הקיים, שלא לדבר על עובדים נוספים. אין בזה היגיון.
ברקע הדברים מזכירה ח"כ תמר זנדברג (מרצ) את מחדל תאגידי המים. רק השבוע דנה הכנסת במיוחד בנושא אחרי שהנזק נעשה. ברנד טוענת שהשינוי במערכת הרגולציה יחסוך לקבלן ולצרכן כמה אלפי שקלים – כאילו שזה עד כדי כך משמעותי בהתחשב בהימור שנלקח כאן – בזמן שלקחי תאגידי המים מצביעים על ההיפך. הצרכן סובל מהעלאת מחירים וניתוקים במקום מהוזלה ושיפור השירות. מנהל התכנון לא אחראי לזה, אבל יכול היה ללמוד מניסיונם של גופים אחרים.
בעיה אחרת שחוזרת כאן שוב היא נושא האחידות. לועדות התכנון ולרשויות המקומיות אין שיקולים מסחריים במהלך העבודה שלהם. לחברה פרטית, אם חלילה יקומו כאלה – וכפי הנראה זה יקרה – יהיו שיקולים כאלה. הסכנה של פסיקה לא אחידה בין מגישי תוכניות לבנייה על סמך קריטריונים כלכליים ולא מקצועיים תיווצר בלי סיבה. ברגע שאותן שאלות יעלו גם בועדות התכנון, שאי אפשר לבטל לגמרי, קשה להבטיח שתהליכים שנעשים לפני אכלוס מבנים יתקצר. ברנד טענה שהתעריפים שיגבו המכונים הפרטיים ייקבעו ע"י המחוקק ולא מכוחות השוק, מבלי להאריך זמן ההמתנה עד לאכלוס. כלומר, היא טוענת שלא יהיה הבדל בין מי שרכש נכס יקר יותר למי שרכש נכס זול יותר. אבל לא בטוח שהחוק יהיה נקי מפרצות, ובעיקר אין לזה קשר להבדל הפוטנציאלי בביקורת עצמה. מזכיר לכם את הג'ונגל של שוק המים? לא במקרה.
ומסכנה להצלחה. הניסיון האחרון להפוך את הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (כאמור, ולקחש"פ) לוועדה לא רלוונטית נכשל הפעם. כמו מכוני הבקרה, גם השינוי המוצע ברגולציה מוסיף לסרבל את המערכת ולרוקן את הגוף הממלכתי הקיים מסמכות.
למשל, רשות המקרקעין (מנהל מקרקעי ישראל) מציעה לקצץ את המתווה לשינוי ייעוד הקרקע, אם היא מוכרזת כקרקע חקלאית. זה מייתר בכוונה את קיום הולקחש"פ. לא בטוח שבאופן גורף, לפחות לא מיד, אבל במקרים ספציפיים בהחלט כן.
השאלה הבסיסית היא קודם כל עד כמה מדובר בגוף חיוני ויעיל, או מיותר ומעכב. לפי זדנברג ושלו, הכנסת הקודמת הסכימה שיש מחסור דווקא בגופים אפקטיביים שתפקידם לשמור על שטחים פתוחים במדינה. שלו גם הציג נתונים שמצביעים על הולקחש"פ כגוף יעיל. נציגי המועצות האזוריות, שמושפעות מאוד מהתוצרים של הוועדה הזו, תמכו גם הם בהשארת המצב הקיים. אז מה הסיבה לפגוע בגוף שכבר סוכם שהוא נחוץ ואולי גם חלש מדי? לא הצלחתי לאתר גורם בדיון הזה שאמור להרוויח מהמהלך, אם היה יוצא לפועל. למשל נציגי קבלנים או חברות מסחריות גדולות עשויים אולי ליהנות מהחלטה כזאת יותר מאזרחים מהשורה, ובכל זאת אף נציג של גוף כזה לא טרח להגן על ההחלטה בזמן אמת. יכול להיות שגם במגזר הזה לא רואים מה היתרונות שמהלך שסוכל?
בסופו של דבר קיבל מ"מ היו"ר זבולון כלפה את העמדה שמתנגדת לשינוי המתווה הקיים בשלב הזה. יכול להיות שזה לא סוף פסוק והסמכויות של ולקחש"פ יעלו בעתיד לדיון נוסף. בינתיים, אפשר לברך על החלטה נכונה של הכנסת. אם זה לא שבור, אל תנסו לתקן.
נכחו: חברי הכנסת זבולון כלפה (הבית היהודי), תמר זנדברג (מרצ), דב חנין (חד"ש) ויעקב אשר (יהדות התורה. מוזמנים בולטים: ד"ר שירה ברנד, סגנית מנהל התכנון במשרד הפנים; מנהל אגף תכנון והבנייה במשרד הפנים. נציגת רשות הטבע והגנים ניר ארגט; ניר שלו, עמותת "במקום"; נסים אברהם מאגף תורה ונהלים של מנהל מקרקעי ישראל; חיים פייגלין מהתאחדות בוני הארץ; נציגת רכבת ישראל; נציגי מועצות אזורית; עו"ד מיכאל טירר, נתיבי תחבורה עירוניים; הדס ברוור מהסתדרות המהנדסים; נציגי איגוד האדריכלים.
