מה הטרור מרוויח ומה אנחנו מפסידים

שני רווחים עיקריים לטרור: אחד גלוי ונוגע בכולם, שני מוסתר ומגיע למעטים. היכן נמצאת תשומת הלב הציבורית בימים כאלו, היכן היא בולטת בהיעדרה – ומה היא מפספסת?

שני רווחים עיקריים משיג הטרור מול החיים השגרתיים בחברה הישראלית: האחד הוא גלוי וברור מאליו – שיבוש סדר החיים הרגיל והקבוע, הטרדה בלתי פוסקת של חיי היומיום, זריעת חוסר ביטחון ברחובות ובמקרים החמורים ביותר פגיעה בנפש – כמו רציחתם בדם קר של שלושה נערים, ומה שנראה כמו רצח נורא של נער פלסטיני ושריפת גופתו. הוא נותן את אותותיו גם במובן האישי: בתור ירושלמי לעת עת אני רואה את זה מקרוב. אלימות של יהודים נגד פלסטינים, פלסטינים נגד יהודים או אנשי סכסוך נגד אנשי שלום, מכניסה הרבה מתח לעיר בימים האחרונים. לרווח זה יש גם ביטוי רחב וממוסד יותר: דיוני ועדות הכנסת בוטלו ביום שלישי. לווית הנערים שנרצחו שינתה לחלוטין את סדרי העבודה בקרב נבחרינו.

הרווח השני שמשיג הטרור על גבי החברה נמצא מתחת לפני השטח, והוא מנת חלקם של מעטים ומקושרים: המאבק היומיומי על תחושת הביטחון ועל חיים שקטים ושלווים מקשה על הציבור לשים לב לתהליכים הכלכליים והחברתיים הרוחשים סביבו. עם זאת, אפשר לומר שהיום, שלוש שנים אחרי מחאה חברתית ששינתה את השיח החברתי כלכלי ואתגרה את התפיסות המקובלות בתחום זה, יש יותר ערנות גם לנושאים האלה, בתוך גל הטירוף והשנאה בין קבוצות אוכלוסייה שונות על פיסת האדמה רווית הדם שאנחנו חיים עליה.

מלתעות שאינן יודעות שובע

הפוליטיקאים שלנו ידעו לנצל את הריכוז הגבוה בנושאים לאומיים (ולפעמים לאומניים) על מנת לעשות לביתם: בנימין (פואד) בן אליעזר ניצל את האינתיפאדה השנייה כדי להיכנס באברום בורג ולהמר בבתי קזינו בלונדון. שרון ניצל את ההתנתקות כדי להסיט, לכאורה, את דעת הקהל מפרשת האי היווני ופרשת סיריל קרן. לברק הייתה את פרשת העמותות ב-2000. דמותו מרסקת החמאס של נתניהו נהנתה, לכאורה, מפרשת ביבי טורס ומהעברת הוצאותיו הפרטיות אל משרד ראש הממשלה בפרשת עמדי ובקדנציה הנוכחית. נתניהו אמנם לא מושחת, לכאורה, כמו האחרים, אך שכלל לדרגת אמנות את הפחדת הציבור עם האיום האיראני, בזמן שהפערים בחברה הישראלית מגיעים לשיא ומספר הרעבים ללחם גדל באופן מתמיד. התעלה על כולם אולמרט, שתחת המו"מ שניהל חסו פרשות כמו הולילנד, קרקעות המלח, מעטפות הכסף וראשונטורס. בשתיים מהן הורשע, בשתיים זוכה מחמת הספק וערעור בעניין תלוי ועומד. למעט אולמרט שהורשע בדין, ועוד עשוי להיות מורשע גם בפרשות נוספות, הכל לכאורה, כדי שאף אחד לא יתבע אותי דיבה.

מלתעותיו של ההון-שלטון-ביטחון לא יודעות שובע. זה ניכר במהלכים של מקבלי ההחלטות לטובת בעלי ההון ובהפרטת הצבא עבורם – למשל בהגנת חיל הים על מתקני הגז עבור שותפות תשובה ונובל אנרג'י והפעילות של ביל קלינטון וראש הממשלה המקומי נגד ייצוא הגז, או בעריכת מסיבות ואירועים משפחתיים בבסיסיים צבאיים, כפי שנחשף השבוע בדה מרקר. מהלכים נוספים שחוסים בצל תירוצים לאומיים הם הטבות הענק לחברות מסוימות במשק במסגרת חוק עידוד השקעות הון, התמלוגים האפסיים על משאבי הטבע ובזירה המקומית – עירייה שחושבת שזה הגיוני לקרוא לרחוב על שם בנק מסחרי.

הדבר ניכר גם בגיוס גנרלים, פוליטיקאים ופקידי ממשלה לטובת שירות האינטרסים של ההון-ביטחון. גבי אשכנזי בחברת קידוחי הנפט הכושלת "שמן" (בבעלותו של אותו ננקשווילי, שהעביר כספים, לכאורה, לפואד, וקשור גם לשחיתות בנמל אשדוד) הוא דוגמה מצוינת, אפי איתם בחברת קידוחי הנפט IEI, שמאיימת לקדוח בעמק האלה וברמת הגולן, מכירת המניות של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ לפני מלחמת לבנון השנייה, וחברת הייעוץ הביטחוני שהקים עם אולמרט ומאיר דגן, גיוס בכירי המשטרה, הפקידות ומה לא לחברות שונות של יצחק תשובה (כולל, כך מספרות השמועות, שר השיכון לשעבר, אריאל אטיאס, לחברת הנדל"ן של תשובה) ועוד רבים רבים ומאוד לא טובים.

סכסוך מנוצל

האצטלה הביטחונית משמשת גם סיבה לשיסוי חלקים מסוימים בחברה בחלקים אחרים. בקיץ 2012, שנה אחרי אנרגיית השיא של המחאה החברתית, צמחה לה לפתע תנועת מחאה של מילואימניקים שהפגינו למען "שוויון בנטל". על רקע הניסיונות לחדש את המחאה החברתית ולמקד את המחאה הציבורית בנושאים חברתיים וכלכליים, הפגנת המילואימניקים – גם אם יזמו אתה מסיבות כנות – פיצלה את המחאה החברתית וקברה את ההיבט ההפגנתי וההמוני שלה באופן סופי.

הניצול של המצב המדיני-ביטחוני על ידי פוליטיקאים שמטפחים תדמית (שווא, ברוב המכריע של המקרים) כזאת או אחרת ביחס לסכסוך היא גם הוכחה ברורה לטענה הקבועה של לפחות אחת ממפלגות השמאל כאילו צדק חברתי ישכון רק במידה והסדר מדיני יושג. הסכסוך בין המסיתים הישראלים והפלסטינים הוא רע, והוא ממסד כבר שנים רבות עוולות נוראיות משני הצדדים. ואולם הדבר הגרוע עוד יותר הוא ניצול הסכסוך על ידי פוליטיקאים ובעלי הון לטובת האינטרסים האישיים שלהם.

היחסים החמים בין ההון לשלטון מתקיימים גם בזמנים של מה שניתן לכנות "שגרה". דרושה עוד הרבה עבודה אזרחית כדי לטפח כאן חברה שוויונית וצודקת יותר, מעורבת ומשפיעה יותר. אולם העבודה הזאת הופכת קשה יותר לתושבים ולתושבות בימי מתח כמו אלה שעוברים עלינו עכשיו. הציפייה שהחברה הישראלית תשים לב למהלכים שמטיבים עם מקבלי ההחלטות ובעלי ההון בימי חשש ופחד היא ציפייה לא פשוטה ולא מובנת מאליה. אולם כדי לשמור על האינטרסים החברתיים והכלכליים של הציבור הרחב, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה נמצא מבעד למהדורות החדשות המלאות בטסטוסטרון ולדיווחי הכתבים הצבאיים.

פוסטים קודמים במסעותיו של רכז משקיפים:

>>> גרמן ואלאלוף: בין שתי ועדות

>>> המנגנון שמעביר מיליארדים בכדי לשפר את מצב הרוח בקואליציה

>>> חמש הערות על המושב