הדיון בשבוע שעבר (12/08/15) התקיים בנוכחותם של גופים ואנשים רבים והיה אינפורמטיבי למדי. יו"ר הוועדה שהוקמה במיוחד רק כדי להעביר את חוק הרשות להתחדשות עירונית – ח"כ אלי כהן מכולנו – הגדיר את מטרות הרשות כמתן מענה למשבר הדיור דרך עיסוק בקרקעות באזורי ביקוש, טיפול ב"נושא חברתי ממדרגה ראשונה" – שיקום שכונות שהוזנחו, וקידום הנושא הבטיחותי – שיפור ההיערכות לרעידות אדמה. כהן ציין גם שהרשות תספק פתרון לחוסר הוודאות אצל דיירים ויזמים ברשויות המקומיות, באמצעות קביעת נהלי עבודה מסודרים.
הטענה העיקרית להקמת הרשות, לדבריו, היא שמ-1998 היו בסך הכל 28 פרויקטים של התחדשות עירונית. בהחלט נתון תמוה ומבייש. מה עשו בעלי התפקידים בשנים אלה? איפה הפיקוח הממשלתי בנושא?
התחדשות עירונית ככלי למאבק בעוני
בשלב זה, החוק הוצג ע"י משרד האוצר כפי שהוצג בהצעה הממשלתית. קשה היה להתעלם מכך שנציגי האוצר "תופסים גל" על הבמה שניתנה להם על מנת להציג תכניות דיור נוספות שאינן קשורות בהכרח להתחדשות עירונית, תוך מתן מחמאות לשר האוצר.
>>> מה זו הצעת החוק להתחדשות עירונית? קראו את הפירוש המלא פה
אחת הבעיות שהוצגו היא כי יזמים לא ממהרים להפעיל פרוייקטים להתחדשות עירונית בשכונות מצוקה ובפריפריה, על אף שאלו האזורים בהם הבניינים הכי רעועים אשר זקוקים לחיזוק ולבנייה מחדש ועל אף שהפרוייקטים יכולים לסייע לאנשים לצאת ממצב העוני בו הם נמצאים, עקב השבחת הנכס שלהם. "אנחנו נרצה שיעניקו לנו את היכולות לחלץ אנשים מהעוני דרך ההתחדשות העירונית", ציינו נציגי האוצר. "כל מטרופלין בעולם מתמודד עם הבעיות האלה, יש הצלחות גדולות בתחום הזה – אנחנו חייבים לנסות ולהצליח. יש גם טעויות בהתחדשות עירונית – ניסו לייצר התחדשות עירונית ויצרו שכונות סלאמס". לאורך הדיון הודגשה חשיבות ההסתכלות על האוכלוסייה במקום ואף על דיירי הדיור הציבורי.
עוד נאמר כי המעורבות של הרשות, כגוף ממלכתי, בתהליכים מול הדיירים – תוריד את חששותיהם. דובר על משרד הרווחה כשותף לתהליך, כמי שיציג את האינטרסים בנושאים הסוציולוגיים מתוך הבנה כי לא מדובר רק בנושאים קנייניים.
הוחלט כי הקמת ארגון מקצועי, שיהיה בעל סמכויות ואחריות ושלא יהיה תלוי בהחלטות ממשלה על מתחמי הבנייה – אלא יהיה עצמאי – הוא הפתרון הנכון לכלל הבעיות שהועלו.
נציגת המשרד לבינוי ושיכון הציגה גם כן את המצב, ודיברה על כמה נושאים שעל הפרק – מסלול ניסיוני של פינוי בינוי מול הממשלה ולא מול יזמים, חיזוק ושדרוג מבני הדיור הציבורי, ייזום חוק המארגנים (שאמור להתמודד ולהסדיר את תופעת קבלני החתימות), חוק פינוי בינוי (המאפשר תביעת נזיקין נגד דייר סרבן – דיירים סחטנים שמבקשים לקבל תמורה גבוהה יותר ממה שמקבלים שכניהם), מדריך לדייר (כללי התקשרות עם היזם). בנוסף, משרד הבינוי מעמיד לרשות הדיירים מאגר שמאים לפינוי בינוי, שיבדוק אם העסקה הוגנת וכדאית מבחינה כלכלית. בימים אלה מכינים במשרד מדריך תכנון לבנייה בצפיפויות גבוהות בטיפוסי בינוי שונים, ומגבשים מנגנונים כלכליים לסיוע לדיירים במימון עלויות התחזוקה בבניין החדש. כמו כן פועל קורס תמא 38 לקבלנים, בשיתוף פעולה עם התאחדות בוני הארץ – שמות המסיימים יפורסמו באינטרנט.
יו"ר הוועדה, אלי כהן, ביקש ממשרד הבינוי שיגישו מסמך מסודר בשיתוף עם החברות המשכנות, שידבר על מדיניות של זכויות דיירים בדיור הציבורי ושמסמך זה יופץ במסגרת הוועדה. הוא ביקש שמסמך מדיניות זה או הצעת חוק על זכויות הדיירים של הדיור הציבורי יוגשו עד תחילת כנס החורף הקרוב (12.10).
לא למתחמים מבודלים – כן לשילוב התושבים המקומיים
בשלב זה חברי כנסת נוספים דיברו. רחל עזריה מכולנו דיברה על החשיבות של הרשות על ההסתכלות על השכונה כמכלול – על הגינות והמרחבים הציבוריים וכדומה. וכמובן שלא איחר להגיע הקול הציני לוועדה, באופן לא מפתיע לצערי, הוא בא ממפלגת הליכוד על ידי ח"כ דוד ביטן – "אני לא אופטימי, כי השיער שלי הוא לבן – גם במונציפאלי וגם בתחום החקיקה. אם לא יצא חוק שיקדם את הבנייה – אין טעם בחוק הזה".
בניגוד ברור לקול הציני, בא הקול מהעבר השני, של ח"כ זנדברג ממרצ. היא סיפרה על התרגשותה מעצם הדיון בוועדה והדגישה גם היא, כי יש משמעות להסתכלות חברתית על פרויקטים כאלה. עם זאת, היא העלת נקודה חשובה שאסור להתעלם ממנה – "לי קשה להתחמק מהתחושה שמבנה הסמכויות של הרשות הולך לכיוון של מתחמי פינוי בינוי. אנחנו מכירים היום מתחמי פינוי בינוי שהרווח בהם הוא ליזם ולא לאוכלוסייה או לעיר… יש שכונות עם פוטנציאל עירוני גבוה – רחובות עירונים וכדומה – אם נחריב אותם כדי להקים עוד פרבר כזה – עשינו רע לכולם. ולגבי האוכלוסייה הקיימת – של הדיור הציבורי ושל האוכלוסייה שם בכלל – יש לשאול קודם כל מה האנשים שגרים שם צריכים".
בשלב זה חזרנו לקול הציני של ביטן: "תעירי אותי ב2040, עד שכל זה יקרה".
ותגובתה של זנדברג: "כמה ישנת עד עכשיו? ישנו כולנו? עד עכשיו כל הזמן שאלנו את עצמנו למה פרויקטים לא מתקדמים ולמה דיירים סרבנים. צריך לתת מענה לאוכלוסייה שעונה לפתרון שמגיע לצרכים של האוכלוסייה".
חייבים לחשוב לטווח ארוך
שיח זה משקף לעניות דעתי את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. חוסר רצון לתכנן קדימה, שבמקרה זה אף הוצג באופן ציני, ולעשות רק מה שניתן להתגאות בו כהישג אישי של פוליטיקאי או מפלגה בקדנציה הנוכחית. הרי תכנון קדימה הוא זה שיפתור בעיות שמתרחשות בגלל חוסר תכנון הולם. התחושה היא שחרדת הקיום של מדינת ישראל מסרסת את נבחרי הציבור מלהסתכל על העתיד, כי ההווה והשנה הקרובה היא המשמעותית – מי יודע איפה נהיה בעתיד?
אני בטוחה שיש עוד לבחון את החוק, לראות את האינטרסים מאחוריו וכדומה, אך נראה כי כן יש פה רצון ונסיון אמיתי למצוא פתרון למצב הדיור בארץ. כולי תקווה שאכן תהיה חשיבה אמיתית לצרכי האוכלוסיות המוחלשות, פיקוח על כך שאכן ההתחדשות העירונית תהיה באזורי שכונות המצוקה והפריפריה ולא רק תל אביב והמרכז.
אנשי מקצוע שהיו בוועדה, כגון אמילי סילברמן, ראש קליניקה אורבנית באוניברסיטה העברית, הצביעה על הנקודות החשובות האלה, שעל הוועדה והרשות שתקום לשים לב אליהם:
- יש לא מעט ניסיונות של התחדשות עירונית בצורה של הריסת הבית – ובכך הדירה את התושבים מהמקום. בלא מעט מהמקרים מדובר ביותר מ-50% מהדיירים. המטרות חייבות לכלול התייחסות לאנשים עניים ולמי שגר שם.
- הלקח השני – הניסיון מחו"ל מלמד שהמחויבות והמעורבות של ראש העיר והצוות העירוני המקומי קריטי להצלחת הפרויקט. אני חוששת שהתמהיל של המליאה חסר את האנשים האלה.
- ההבדל עצום בין כישלון והצלחה של הפרויקטים הוא דווקא בעיצוב ובעיצוב שאנחנו רואים בפרויקטים של פינוי בינוי היום – זה לא מצליח. צריך בנייה צפופה ובנייה עירונית.
עוד בנושא: