ביום שני (14.1), בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי התנהל דיון על הכנתה לקריאה שנייה ושלישית של הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7) (שמירת זכויות בשל אלימות בן-זוג), התשע"ה-2014. הדיון התקיים לאחר שהכנסת אישרה את רציפותה של הצעת החוק מהכנסת ה-19. הצעת החוק הייתה במקור ביוזמתם של עשרים ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה דאז, שחלקם כבר אינם מכהנים בכנסת ה-20.
על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 מי שהתגורר בדירה ציבורית חמש שנים ברצף (לפחות), זכאי לרכוש את הדירה בתנאים שנקבעו בחוק.
הצעת החוק שנדונה בוועדה באה לקבוע שתקופת שהייה מחוץ לדירה הציבורית בשל אלימות מצד בן-הזוג או במקלט לנשים מוכות תוכלל בחישוב תקופת המגורים בדירה ציבורית בשביל הזכאות לרכישתה.
כל הדוברים שיבחו את הצעת החוק ואפילו את משרד השיכון על פעילותו בתחום הנדון. ח"כ רוזין אף הגדילה לעשות והזכירה את ח"כ לשעבר רן כהן ממרצ שיזם ודחף את חקיקת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) . למרות ההסכמה הכללית בקרב הדוברים לגבי חשיבותה של הצעת החוק האמורה העלתה דיירת בדירה ציבורית כמה סוגיות שהצעת החוק אינה עונה עליהן: הזכאות ניתנת על פי החוק לאימהות לארבעה ילדים ומעלה. מה תעשינה אמהות לפחות מארבעה ילדים? האם הנשים שיוצאות ממקלט לנשים מוכות חוזרות לדירה הציבורית שבה התגוררו עם בן-זוגן המכה או לדירה ציבורית אחרת?; אין סינכרון בין הגורמים השונים המטפלים בנשים מוכות ובבני-זוגן המכים וכך נוצר מצב ששניהם שוכנו בדירות ציבוריות סמוכות זו לזו.
על פי הצעת החוק קיימת התנאי לפיו תיחשב תקופת השהייה במקלט לנשים מוכות הוא שניתנה "החלטה שיפוטית" המעידה על קיומה של אלימות מצד בן-הזוג. נציגת לשכת עורכי הדין טענה כי קיימת בעייה בניסוח זה לגבי נשים מוכות במגזר הערבי ונשים מוכות במגזר החרדי משום שלרוב הן אינן מגיעות להליך שיפוטי. המשתתפים בדיון העלו הצעות שונות להוסיף ל"החלטה שיפוטית" כמו דוח של העובדת הסוציאלית המטפלת באישה המוכה. אולם ההחלטה בסופו של דבר הייתה לדחות את ההצבעה על הצעת החוק כדי לאפשר למשרד המשפטים ולמשרד הרווחה לתאם ביניהם ניסוח מוסכם שייכלול את המקרים שאין בהם החלטה שיפוטית.
