אנחנו לא מאותו הכפר

תושבי כפר שלם מפריעים לחלמיש, למנהל המקרקעין ולמשרד המשפטים לגרוף מיליונים מהאדמה עליה הם יושבים מאז 1949. פינוי-בינוי בתל אביב, והנסיון בוועדת הפנים של הכנסת לעשות קצת צדק

ועדת הפנים, 21 במאי, 11:30 – הצעת חוק פינוי בינוי של אזורי שיקום (כפר שלם)

היתרון בכתיבת עדות במשמר החברתי, היא שאין שום צורך לשמור על מה שקרוי אובייקטיביות עיתונאית. אנחנו לא מגיעים למשכן כאובייקטים, אלא כאנשים. חווים, מתרשמים, מרגישים. ומה שהרגשתי בדיון על גורלם של אנשי כפר שלם היה נורא.

בראש השולחן הארוך ישב אמנון כהן, איש רב קסם, שתמיד נראה כמי שמנסה באמת לקדם את טובת האזרחים. מימינו, בשורה ארוכה, ישבו נציגי כפר שלם, אנשים פגועים, כועסים, מתוסכלים. וכולם כמו שאומרים במְנוּמָסית, שחומי עור – עניין שמשמעותו תתבהר בהמשך.

למרגלות השולחן ישב מנכ"ל חלמיש, גיל סער. עיניים תכולות, מבריקות, בולטות, עיניים לא נחמדות בכלל. לידי ישב ארז ממשרד המשפטים. עורף אדום אדום, הרבה מלמולים מתנשאים שהחליף בלי הרף עם יועצת משפטית ממינהל מקרקעי ישראל, שישבה לידו. ובהמשך, שורה מרשימה של ח"כים: דב חנין, אורי מקלב, אברהם מיכאלי, אופיר אקוניס, אורלי לוי אבקסיס, אילן גילאון. וגם חברת הכנסת מירי רגב.

וכל הח"כים האלה, בלי הבדלי מוצא, מין, סיעה ורמה, התכנסו כדי להסדיר סוף סוף את פינוים של תושבי כפר שלם מאדמותיהם – אדמות שהם "יושבים עליהן", בעגה המקובלת כאן, זה עשרות בשנים. כי כל העניין הוא שהאדמה לא שייכת להם, ממש לא, למרות שהגיעו לשם עוד ב-49' בפקודת בן גוריון, שביקש ליישב ביהודים את בתי סלמה השוממים. והאדמה לא שלהם לא משום שהיא שייכת לתושבי סלמה, חלילה, אלא משום שהיא שייכת למדינה. "כל החטא שלהם," מחדדת ח"כ אורלי לוי אבקסיס, "זה שהם יושבים על אדמה שיש לה עכשיו ערך נדל"ני". שווי הזכויות, לפי דברי מנכ"ל חלמיש, 690 מיליון שקל. תחשבו לבד מה שווי האדמה שתמכור המדינה אחרי הפינוי…

ובכן, תושבי כפר שלם שישבו כאן דיברו שוב ושוב על גזענות. למה גזענות? כי מי שהתיישב בקיבוץ קיבל את אדמתו, והוא אף יכול לעשות עליה פרצלציות. ומי שהתיישב בקיבוצים היה פחות "שחום עור". מי שהתיישב בקיבוצים זכה ביחס אחר בתכלית מהממסד, שמיוצג כאן היום על ידי אשכנזים שמרוויחים ביושר ובהתנשאות את התואר "מתנשאים". "תסתכלו לנו בעיניים! חצופים!" צועקת נעמי, שמתפרצת מדי כמה דקות, וננזפת שוב ושוב. אהרון מדואל, מזכיר ועד תושבי כפר שלם וחבר מועצת העיר תל אביב, אומר את הדברים במתינות: "אם תושבי הכפר היו סוג אוכלוסייה אחר, לא היה קורה דבר כזה."

בפנים קפואות יושבים מולם נציגי חלמיש, המנהל ומשרד המשפטים. ומה שקשה כל כך, זה שבאמת לא נראה שאיכפת להם. להפך. הם מתרגזים על התושבים האלה, שכל כך מקשים עליהם. הנה למשל משהו שמרגיז את גיל סער: התושבים לא מספקים לו את הנתונים הנדרשים להוכחת רציפות. כי מתברר שכדי לקבל זכאות צריך להוכיח לא רק בעלות רציפה, אלא מגורים רציפים. כלומר, אם תושב הכפר בחר לעבור למשך כמה שנים לחדרה, או לגדרה, או אם נסע חלילה לחו"ל (ללימודים אקדמיים, נגיד) – זהו זה. הלכו הזכויות. מעניין מה יקרה אם יחילו תפיסה קניינית כזאת על דירות מושכרות בתל אביב, שאיש לא ראה את בעליהן זה עשרות שנים.

נציג משרד המשפטים מצדו מתרגז בכל פעם שאנשי הכפר אומרים משהו. העורף שלו הולך ומאדים. הם מפריעים לו בעבודה, זה ברור. כי ככה זה אנשים, יש להם נטייה מרגיזה להפריע לפעולתו החלקה של המנגנון… ובכל מקרה, בלשונו הם הרי "אוכלוסייה" (מושג שצריך להיות סדין אדום לכל מי שמאמין באדם).

ברמה האינפורמטיבית – פינוים של תושבי הכפר עבר גלגולים רבים, ומה שמתברר שוב ושוב במהלך הדיון זה שהיה רגע אחד קסום שבו הכול הסתדר לכולם: התושבים פונו, הפיצויים שולמו, הכול התנהל כשורה.

ואז בחור אחד קנה קוקה קולה וירה בראש הממשלה.

כי כל הוויכוח נסב על שינוי הקריטריונים לפינוי שהנהיגה ממשלת רבין, ושהוביל שר השיכון דאז, בנימין בן אליעזר ("אז למה החלפתם את הממשלה?" שואל היו"ר כהן את התושבים בבדיחות דעת אופיינית). וכל התעתועים של המינהל ושל חלמיש קשורים בניסיון להציג את השינויים המפליגים שנעשו מאז כ"הבהרות".

השינויים האלה הונהגו ב-2004, בעקבות דיונים בין מינהל מקרקעי ישראל לחברת חלמיש (התושבים, אין צורך לומר, לא השתתפו בדיונים ההם). והנפגעים העיקריים של השינויים הם בני "הדור שלישי". לא הדור השני המפורסם, כאן מדובר בדור שלישי. דור שאנשי חלמיש, המנהל ומשרד המשפטים לא רוצים להכיר בזכאותו. הוריך, סביך, חיו בכפר שלם. גם אתה נולדת וגדלת בכפר. אז מה, זה אומר שיש לך זיקה לבית שאתה חי בו? לא ולא. אתה דור שלישי.

שימו לב לעוד תיקון: כדי "לעודד אנשים לצאת" (כך מנכ"ל חלמיש), הוחלט שהפיצוי יירד משנה לשנה. כלומר, לא כדאי להתווכח יותר מדי, לא כדאי להתנגד, כי כל שנה שעוברת בוויכוח הזה מקטינה את הסכום שתקבל בסוף. בהקשרים אחרים היו קוראים לזה סחטנות.

את כל זה מבקשת להסדיר הצעת החוק שהונחה על שולחן הוועדה. ולא שמציעים כאן להעביר את האדמה לבעלות התושבים. לא מהפכות באו לעשות כאן, אלא רק צדק מינימלי. להכיר בדור השלישי. לבטל את גזירת הריתוק לכפר כתנאי להכרה בזכאות. לאפשר סוף סוף לאנשים שבמשך עשרות שנים שקועים במאבק קיומי, להמשיך בחייהם במקום אחר, ובאופן מכובד.

שיהיה ברור – בזמן שדנים כאן בהסדר ראוי, ממשיכים ההליכים המשפטיים לפינוי בכוח של התושבים. על כך נאבקים הח"כים בסוף הדיון: תפסיקו הליכים, לפחות עד שנגמור לטפל בבעיה. "אם יש מו"מ כעת בין התושבים למדינה, נקפיא בינתיים את כל ההליכים", מסכם היו"ר כהן. "להם אין כסף להליכים, והמערכת משומנת היטב. אני מחוקק. הצעת חוק זה קטליזטור. אין לי כלים אחרים". אם הנושא יוסדר עד אז על ידי המשרדים השונים – מה טוב. אם לא, ימשיכו לקדם כאן את הצעת החוק, בישיבה שתתקיים ב-11 ביוני. "אל תביאו אותנו לידי ניסיון", מחדד כהן.

זה המקום לסכם גם את הדיווח, ובמסר חיובי דווקא: שוב מתגלה שבכנסת יש אנשים שמנסים לעשות את העבודה. קשה לנו להפנים את זה, שנים הסיתו אותנו נגד היושבים במשכן, וישבו שם ברוך השם לא מעט שהצדיקו את ההסתה הזאת. ובכל זאת, עדיין, זה המקום שבו מנסים, ולפעמים גם מצליחים, להעמיד מחסום בפני הדורסנות של הון-שלטון.