הצעת החוק לקביעת המסגרת לתקציב הדו-שנתי מבקשת לקבוע מנגנונים שאמורים למנוע כישלון כלכלי כמו בתקציב הדו-שנתי הקודם. האמת היא שהמנגנונים האלה הם ריקים מתוכן. פתרון רע לרעיון רע
ועדת הכספים של הכנסת התחילה אתמול (שלישי) את שלב ההצבעות על מסגרת התקציב הדו-שנתי ל-2017-2018. עם תחילת ההצבעות הגיעו הניסיונות להביך את חברי הקואליציה ולעכב את ההצבעה באמצעות פיליבסטר שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה. ההצבעות בוועדת הכספים יימשכו גם היום.
עיקר הויכוח בוועדה היה סביב היכולת של ועדת הכספים לפקח ולבקר את המעבר משנת התקציב 2017 ל-2018 בתקציב הדו-שנתי. הדיון הזה חשוב, אבל לדעתי הוא מחמיץ את הנקודה: המנגנון שאמור לעזור לוועדת הכספים לפקח על התקציב הדו-שנתי הוא מנגנון ריק מתוכן, שאפילו סמכות ועדת הכספים להשפיע עליו לא מעלה ולא מורידה מריקנותו של המנגנון.
הצעת החוק לקביעת המסגרת לתקציב הדו-שנתי מבקשת לקבוע מנגנונים שאמורים למנוע כישלון כלכלי כמו בתקציב הדו-שנתי המלא הקודם בשנים 2011-2012. אז הרעיון הזה נגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, שהביא על החברה הישראלית שורה של קיצוצים בשירותים הציבוריים, דווקא אחרי המחאה החברתית, שבה עלה הצורך לשפר את מתן השירותים הללו.
המנגנונים הללו נראים כמו פתרון רע לרעיון הרע ממילא של התקציב הדו-שנתי. לתקציב הזה יש תכלית אחת בלבד והיא פוליטית. הוא נועד להקל על הממשלה לשייט לכהונה של ארבע שנים בלי דיון על סדרי העדיפויות שלה. התקציב הדו-שנתי הוא פוליטי עד כדי כך שהוא מעוגן בהסכמים הקואליציוניים, שאין בינם לבין פיקוח פרלמנטרי על התקציב או לבין אחריות תקציבית שום דבר ועניין.
כאן המקום להזכיר שהתקציב הוא בפועל תלת-שנתי, משום ששנת 2019 היא שנת בחירות. כך היה, אגב, גם אחרי הכישלון בתקציב הדו-שנתי הקודם, שהיה למעשה כמעט תלת שנתי (2011-2012 ומחצית משנת 2013).
לפי המנגנון שמציעים באוצר, אם יימצא שתחזיות ההכנסות היו פגומות, האוצר יביא לוועדת הכספים "תוכנית מאזנת". התוכנית תכלול התאמות בצד ההוצאה או ההכנסה או שינויים ביעד הגרעון. אבל למעשה אין לממשלה שום תמריץ להביא "תוכנית מאזנת" לדיון בכנסת משלוש סיבות: אחת היא משילותית. הממשלה מעוניינת להפחית את הדיון הציבורי על סדרי העדיפויות שלה, וככל שיהיה פחות דיון, מבחינת הממשלה זה יותר קל. השנייה היא שהגשת תוכנית מאזנת מחייבת את הממשלה לאשר את התוכנית בכנסת עד תחילת 2018, לכל המאוחר, בעוד שאם הממשלה לא תגיש תוכנית היא תוכל לשייט עד 2019 בלי ביקורת פרלמנטרית. השלישית היא שהממשלה סדרה לעצמה החלטות משמעותיות שעוקפות את הצורך לפקח על ביצוע התקציב. ההחלטות הללו שוות לקיצוץ רוחבי של 1% בתקציב (כ-4 מיליארד שקל) ועוד 2.5 מיליארד שקל נוספים.
כאן המקום לציין שכלי נוסף של האוצר שיאפשר לממשלה לחמוק מביקורת ציבורית על ניהול התקציב הדו-שנתי הוא יעד הגרעון. האוצר שינה את יעד הגירעון חמש פעמים בחמש השנים האחרונות, במה שנראה כמהלך של לוליינות תקציבית שאמור לשדר מסר של אחריות בניהול התקציב. העלאת יעד הגרעון בלי הגדלה של השירותים הציבוריים אמור להיות צמצום בפועל של השירותים הללו, תוך כדי ייקור האשראי שישראל מקבלת כדי לנהל את תקציבה.
בתכלס, בלי מילים גבוהות של תקציב, זה אומר פחות שירותים לציבור. זה אומר פחות כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות. פחות כסף לשמירה על אינטרסים ציבוריים, פחות כסף לטיפול במחדלים ממשלתיים, פחות כסף לטיפול במשבר הדיור, פחות כסף לקצבאות הנכות או ההכנסה הנמוכות מאוד פה, פחות כסף כדי להוציא אנשים ממעגל העוני, פחות כסף כדי לחזק את השירותים שעבורם אנחנו משלמים את המסים שלנו מדי חודש.
זה מה שחשוב באמת, ואת זה צריך למנוע. הכנסת צריכה לדרוש לעצמה סמכויות לפקח על התקציב, לא כדי להגן על כבודה הרמוס או על כבודה של ועדת הכספים. אלא כדי לשמור על כבודו של הציבור.
