האזרח אליעזר פישמן יורשה להחזיר רק חמישית מחובו אחרי שהתעשר מכספי החוסכים ● כשחברי הכנסת יצלבו אותו, זכרו שלאחרונה הם דחו הצעת חוק שהייתה מרתיעה אנשים כמוהו ● מיכל עדן מסבירה את השיטה
זה כבר נראה כמו מחלה מדבקת. הלוקים בה לכאורה נופלים בזה אחר זה, אבל האמת היא שהנפגעים העיקריים אינם הם אלא אנחנו. פישמן הוא אמנם החולה האחרון, והביא את התופעה למימדים חדשים, אבל הוא בוודאי לא הראשון. גרוע מכך, בידי הכנסת הייתה הצעת חוק שיכלה לסייע במצב, וחברי הכנסת בחרו להפיל אותה. בשנים האחרונות זיכו הבנקים בישראל מספר טייקונים כבדים ב"תספורות" נרחבות להכעיס שפורסמו בהרחבה. כך, שלב אחר שלב, נחרבה אמונו של האזרח במערכת; ובכל זאת דומה שלא ניתן היה לצפות דווקא את ההנחה העצומה שקיבל איש העסקים אליעזר פישמן מבנק לאומי ומבנק הפועלים לאורך שנים. הם גם ודאי לא צפו את הבקשה המחוצפת של האיש עצמו לשלם רק 5% מחובו, ובטח לא שיערו כי זו תישקל אי פעם. והנה, כל זה באמת קורה.
הבעיה: ההפרדה המשפטית פוטרת בעלי חברות מאחריות להפסדים שלהן
ההקלות שהוענקו זה מכבר ליצחק תשובה, לב לבייב ונוחי דנקנר – ושניתנו עכשיו לפישמן – מעלות שאלות קשות באשר למניעים שמובילים את מקבלי ההחלטות במדינה. לפי השכל הישר, הם היו צריכים להטיל הגבלות על שיטת התספורות עד לחיסולה הגמור, וחשוב מזה – להגן על כספי הציבור, שהשקיע באגרות חוב של אילי ההון; ועם זאת, היגיון לחוד ומציאות לחוד. תשובה ושות' כבר זכו לתספורות מרשימות בעוד שאצל פישמן, שפשיטת הרגל שלו נחשבת לגדולה בתולדות המדינה, חלק מהנכסים מועברים לרעייה ולילדים.
איך פועלת השיטה? חברות עסקיות עלולות לקרוס עקב ניהול כושל, סיכונים מיותרים ושחיתות – אחת האפשרויות או כולן יחד. לפי העקרונות המשפטיים המקובלים היום, ולפחות עד הודעה חדשה, יש הפרדה מוחלטת בין החברות לבין בעלי המניות שלהן. גם המבנה העסקי הסבוך מקשה ברוב המקרים לפקח על ההתנהלות השוטפת. כך בעצם יוצאים העומדים בראש ללא פגע: מצד אחד, האג"ח שברשותם לא נפרע, ומצד שני, הם עצמם מקבלים אפשרות לרוקן את החברות מנכסים ולמשוך משכורות ודיבידנדים מנופחים. ואיפה שומרי הסף בכל הבלגן הזה? הבנקים כביכול מבינים באיחור את הפער בין החוב לביטחונות, ולפיכך מזכים את בעלי החברות בפרס, דהיינו בתספורת. בה בשעה, הממשלה, שעומדת מעל הבנקים, מתעלמת בהסברים מפולפלים מחובותיה כלפי הציבור ונותנת עדיפות לאינטרסים של אחרים.
ההחמצה: הצעת החוק שיכלה לצמצם תספורות
מיקי לוי (צילום: יח"צ)
במאי 2015 הניח ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) על שולחן הכנסת את "הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הגבלה על השקעות בחברה שערכה הסדר חוב)". ההצעה נועדה להתמודד עם תופעת התספורות באמצעות סנקציות נגד מבצעי תספורות. היא כוללת אמצעים חריפים כמו למשל איסור על גופים מוסדיים לרכוש אגרות חוב מבעל חברה שביצע תספורת למשך 10 שנים, ונטילת השליטה בחברה מבעלים שמחק יותר מ-20% מחובו.
הניסיון של ח"כ לוי לא היה ראשון מסוגו, ולמרבה הצער היה גורלו בדיוק כשל קודמיו: ועדת השרים לחקיקה התנגדה להצעה, ובנובמבר 2016 הכנסת דחתה אותה – 49 מתנגדים מול 38 תומכים. נציגי הממשלה טענו שכבר קיימים מספיק כלים לפיקוח על הטייקונים וחברותיהם הקורסות, לרבות רשות ההון והחיסכון שהוקמה לפני כשנה. השר יעקב ליצמן הסביר מעל דוכן הכנסת ש"ניהול חסכונות הציבור נעשה על-ידי הגופים המוסדיים בהתאם לעקרונות של נאמנות", ואף הוסיף כי "אין למנוע מגוף מוסדי באופן גורף להשקיע באיגרת חוב מסוימת רק בגלל שבוצע הסדר חוב באיגרת של אותו בעל שליטה, אלא יש לבחון את ההשקעה באיגרת חוב מסוימת בהתאם לפרמטרים הייחודיים לה". כמה פשוט – ככה כואב.
המלכוד: הבנקים שמסכנים את כספנו לא תמיד נאמנים לנו
זניחתה של הצעת החוק על ידי הממשלה היא, הלכה למעשה, העברת הכדור למגרשם של הבנקים, אבל כאן נוצרת בעיה חדשה. ראשי הבנקים מסובכים מול הטייקונים בשל קשרי ידידות ומחויבויות שונות ולכן גם מתירים להם לעשות ככל העולה על רוחם – ועוד לקבל על כך פרס. נכון, יש בידיהם כוח גדול מספיק לחסל את הכשל אבל הם מעדיפים שלא להתמודד עם הדבר ולהותיר את כאב הראש הכרוך בו למשמרת של הבא אחריהם. האם זאת בעצם היתה כוונתו של ליצמן באומרו כי ההשקעות נעשות על פי "עקרונות של נאמנות"?
בסופו של יום, מה שקורה גורר אחריו מחירים משמעותיים בעיקר עבור המתקרבים לגיל הפנסיה, משום שלקרן יש פחות זמן לתקן את ההפסד. פישמן ומשפחתו משחקים מחבואים עם הרשויות ומעבירים נכסים מיד ליד אבל מבחינת הכנסת והממשלה זה לא מצדיק חקיקה. בפעם הבאה שתקראו בעיתון על טייקון שחי בפאר לאחר שערך הסדר חוב על חשבון הציבור, כדאי שתדעו שמבחינת הממשלה שלנו הכל בסדר. תספרו את זה לפנסיה שלכם.
