מה לא עשו חברי הכנסת כדי לרסן את אנשי העסקים שמהמרים בכסף שלנו? העורך שלנו יפתח בריל מזכיר שאחרי כל הנאומים האמיצים, הממשלה דאגה להפיל פעמיים הצעה שהייתה מרתיעה לווים כמו פישמן.
נס הקיץ של הכנסת היה כנס של אחד בפה ואחד בלב. הפה של הפוליטיקאים אמר את כל הדברים הנכונים, במיוחד כשהעיניים שלהם ראו מיקרופון בסביבה. אבל כשעוקבים כמונו אחרי ההחלטות האמיתיות, רואים שהאצבע נדדה למקום אחר.
קחו לדוגמה את היחס לאילי הון ולבנקים שהלוו להם כסף בלי חשבון. לפני כמה חודשים התרחשה פשיטת הרגל העצומה של אליעזר פישמן. לכאורה היא חוללה מהפכה באווירה הציבורית: אזרחים זעמו, המפקחת על הבנקים חשפה שיניים, ומה שחשוב לענייננו – פוליטיקאים מכל המפלגות דרשו לחקור את המחדל. הכנסת החליטה פה-אחד להקים ועדת חקירה שתבדוק איך קרה שהבנקים הלוו מיליארדים מהחסכונות של הציבור להרפתקן כמו פישמן.
אבל מה קרה באמת? כמה חודשים לפני הסדר החוב עם פישמן, מיקי לוי – סגן שר האוצר הקודם – הגיש הצעת חוק: להטיל סנקציות על אנשי עסקים כמו פישמן, במקרה שהם מגיעים להסדר חוב, זאת אומרת, מחזירים רק חלק קטן מההלוואות שלקחו. ההצעה קבעה משהו די טריוויאלי – מרגע שאדם כזה חותם על הסדר חוב, בנקים ובתי השקעות לא יכולים יותר לקנות ממנו אגרות חוב במשך עשר שנים – לא מהחברה שהחובות שלה נמחקו, ולא משום חברה אחרת שנמצאת בבעלותו.
מה עשתה הממשלה? בחורף שעבר, ועדת השרים לחקיקה התנגדה, וכל חברי הקואליציה הפילו את ההצעה. בכנס הקיץ, אחרי שפרשת פישמן התפוצצה ופוליטיקאים מכל המפלגות שפכו עליו אש וגופרית, מיקי לוי העלה את ההצעה פעם שנייה. 46 חברי כנסת מהקואליציה התאחדו כדי להפיל את ההצעה.
מי שעוקב מקרוב רואה שזאת שיטה. הפה אומר דבר אחד, אבל לאצבע יש אג'נדה אחרת. השורה התחתונה: כדי לרסן את מי שמתעשרים מהימורים בכסף שלנו, לא מספיק לדבר. צריך לחוקק.
לקריאה נוספת