הדיווחים מדיוני הכנסת נאספים בידי מתנדבי ומתנדבות המשמר החברתי ומתפרסמים בעריכת מתנדבים מתחום העריכה
נכתב ע"י בני לבני
לפני כשבוע עברה באופן מפתיע בכנסת בקריאה טרומית הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לפיה יתוסף לחוק סעיף השוויון. הצעת החוק הועלתה על ידי חברי הכנסת איתן גינזבורג (שהוא גם יו"ר ועדת הכנסת ויו"ר הישיבה), וחברי הכנסת מיכל וונש, עינב קאבלה ותהילה פרידמן, כולם ממפלגת כחול לבן.
נוסח הצעת החוק כלל משפט אחד ויחיד האומר: "הכול שווים בפני החוק; אין מפלים בין אדם לאדם במישרין או בעקיפין, להלכה או למעשה".
לפני הועדה עמדה הצעה נוספת לתיקון החוק, של חברי הכנסת גדעון סער וצבי האוזר שנוסחה קצת שונה האומר: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין."
למרות פשטותו לכאורה של התיקון המבוקש, התקיים בועדה דיון מרתק בו השתתפו הן חברי כנסת מכל גווני הקשת הפוליטית והן משפטנים מחוץ לכנסת. הדיון חשף את עמדות הצדדים בכל הנוגע לעקרון השוויון, מאבקי הכוח בין הכנסת לבית המשפט העליון והשאלה, מי לעזאזל מחליט במדינה הזאת.
מרבית חברי הכנסת (למעט חברי הכנסת הערבים) הסכימו שבפועל יש במדינת ישראל שוויון הנגזר הן מחוקים ספציפיים, האוסרים אפליה (למשל בעבודה, אפליית נשים וכד'), והן מכוח גזירה שעשה בית המשפט העליון מתוך חוק כבוד האדם וחרותו.
כל הדוברים גם הסכימו שמן הראוי שעקרון השוויון המופיע גם במגילת העצמאות והקיים בחוקות של רוב מדינות העולם, יופיע גם בחוק של מדינת ישראל.
וכרגיל, לאחר שמסכימים על העקרון, מגיע ה"אבל" (וזו טכניקה שדווקא בית המשפט העליון פיתח לכדי אמנות).
מאז הקמת המדינה נמנעה חקיקת עקרון השוויון מתוך שתי סיבות: הראשונה היא החשש לפגיעה בחוקי הדת שאינם שוויוניים בעליל (לפחות לדעת החילונים) והשנייה, החשש מתביעת המיעוט הערבי להכרה בזכויותיו הלאומיות מכוח הזכות לשוויון.
החשש הגדול שביטאו חברי הכנסת מימין (מתן כהנא מימינה) וחברי הכנסת החרדים (פינדרוס, מלכיאלי ואחרים) הנו מכך שבית המשפט העליון, בהסתמך על הזכות לשוויון, יכפה את דעתו ויבטל חקיקה של הכנסת, כפי שעשה במקרים (רבים?) קודמים. ח"כ כהנא אפילו הדגיש שיהיה מוכן לתמוך בחוק, רק לאחר שתשונה שיטת בחירת השופטים, כך ששופטי בית המשפט העליון ונשיאו יבחרו על ידי נבחרי הציבור, קרי הפוליטיקאים, ולא בשיטת "חבר מביא חבר" כפי שלטענתו עושים היום.
ח"כ מלכיאלי הגדיל וטען שיש לתת קודם כל שוויון לחרדים במדינה, ורק לאחר שזה יינתן, הם יסכימו לחקיקת חוק כללי.
את רוח עמדות המתנגדים ביטא בצורה המבריקה (כרגיל) דווקא ח"כ אחמד טיבי, כשאמר בפראפראזה על דברי השרה מירי רגב, כאילו בשם המתנגדים: "מה שווה השוויון אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו".
בשלב מסוים עבר לידיהם של שלושה משפטנים: ד"ר חגי ויניצקי מנכ"ל מכון בגין, עמיר פוקס, ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ועו"ד דבי גיל חי מהאגודה לזכויות האזרח. בניגוד לחברי הכנסת, שהדיון שלהם התנהל ברובו במישור הפוליטי, ארבעת המשפטנים, אליהם הצטרף ד"ר גור בליי היועמ"ש של הועדה, ניהלו דיון משפטי מרתק ונתחו את מילותיו של החוק המוצע והבדלי הניסוח בין שתי הצעותיו.
הסוגיה הראשונה היא השאלה- על מי חלה חובת השוויון? האם "כל אדם" (כפי שמוצע בהצעה המקורית), או רק "אזרחי המדינה" (כפי שמציעים סער והאוזר)? ציינו חברי הכנסת, תמר זנדברג ואחרים, שיש בארץ אוכלוסייה גדולה של אנשים שחיים במדינה אך אינם אזרחיה (ובכללם עובדים זרים, בני משפחה של אזרחי המדינה, תיירים וכו') ושעקרון השוויון צריך לחול על כולם. ההבדלים בין אזרחים למי שאינם כאלה יכול להתבטא מאוחר יותר באופן יישום הזכיות שמעניק עקרון זה, אך לא בעקרון עצמו.
סוגיה שניה הנה "העילות" (הסיבות) בגינן אסור לפגוע בזכויות. ההצעה הראשונה אינה מגדירה סיבות ומכאן שאסור לפגוע מכל סיבה שיקבע בית המשפט. הצעת סער האוזר מאידך, מעתיקה את רשימת העילות המופיעות במגילת העצמאות (גזע, דת ומין). אלא שמוסכם על כולם שרשימה זו קצרה מדי וכיום מונים בעילות לפיהן אסור להפלות רשימה ארוכה של סיבות, חלקן כבר מופיע בחוקים שונים של מדינת ישראל (נטייה מינית, גיל, מוגבלויות שונות וכד').
כמו כן עולה השאלה האם רשימת העילות היא רשימה סגורה או שצריך להשאיר פתח להוסיף לה עילות נוספות בהמשך, לפחות כאלה שברוחן דומות לעילות הכתובות בחוק.
הסוגייה האחרונה היא על מה חל השוויון. האם רק על זכויות הפרט (ולכן לא כולל זכויות לאומיות שמהן חוששים הכל)? או שגם זכויות קיבוציות, שבסיוע בית משפט אוהד, עלולות "לגלוש" לזכויות לאומיות. וזה כמובן החשש המרכזי של מפלגות הימין.
לעניין זה ציין ד"ר בליי (יועמ"ש הועדה) שכבר כיום בחוקי המדינה שדנים בשוויון בנקודות ספציפיות, מדברים גם על זכויות קבוצתיות הנמצאות בתווך שבין זכויות הפרט לזכויות לאומיות. בעניין זה הדגיש ד"ר ויניצקי שיש להחריג מהחוק באופן מפורש נושאים כמו נישואין וגירושין, חוק השבות, השבת ועוד נושאים הקשורים לדת שאינם שוויוניים בבסיסם, לפחות לדעת החילוניים שבינינו.
בנוגע לחששם של חברי הכנסת מהתערבות בית המשפט, ציין ד"ר ויניצקי שכל הבעיה תיפתר כאשר תושלם חקיקת חוקי היסוד ותהיה לנו חוקה מסודרת (ולהערכתו איננו רחוקים מזה), ובתנאי שהחקיקה תכלול גם את "חוק יסוד החקיקה" שיסדיר את מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת בכך שיגדיר האם, מתי וכיצד יותר לבית משפט להתערב בחקיקת הכנסת.
במאמר מוסגר אוסיף שלהערכתי האישית, אותם מכשולים שעמדו עד היום לפני הכנסת בחקיקת חוקים אלו, יכשילו גם בעתיד חקיקה כזו. בדיוק כפי שבן גוריון העדיף לפני 72 שנה שלא תהיה חוקה למדינה מחשש שחוקה תגביל את מעשי השלטון. גם כיום קיים חשש כזה, במיוחד לאחר שכבר הוכח שבית המשפט העליון עושה שימוש בחוקי היסוד להתערבות בחקיקה (אם כי הוא עושה את זה לעיתים רחוקות מאד).
יאמר לזכותם של חברי הכנסת, ובמיוחד יו"ר הועדה איתן גינזבורג שהדיון התנהל (כמעט) לכל ארכו בצורה עניינית, רצינית ומכובדת וארך יותר משלוש שעות.
הדיון בועדה לא הסתיים ויו"ר הועדה איתן גינזבורג הבטיח שהועדה תתכנס למחרת להמשך הדיון. אלא שלמחרת, ונכון לרגע זה, לא נקבע דיון המשך בהצעת חוק זו. מה שמחזק את ההרגשה שהצעת החוק הועלתה כתרגיל ניגוח פוליטי ואין באמת לאף אחד בקואליציה כוונה להעביר אותו.
ימים יגידו האם דווקא בתקופת דמדומים זו של הכנסת שאחד מביטוייה הוא שכל ח"כ הישר בעיניו יעשה, יעבור חוק חשוב זה, הנמצא בחוקותיהן של מרבית אומות העולם, ויכנס גם לספר החוקים של מדינת ישראל.
– – – – –
בני לבני | ועדת הכנסת: הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון- הזכות לשוויון) | 15-12-2020
