גילוי נאות: בין השנים 1994-2000 עבדתי בחברת עמיגור, חברת בת של הסוכנות המאכלסת עולים חדשים, הן כמנהלת דיור מוגן לקשיש והן כמנהלת סניף ת"א והמרכז שכלל 14 דיורים מוגנים לקשיש.
בדיון (29/06/15) על הצורך בהגדלת הקצאת דירות לעולים חדשים במשרד הקליטה זכתה עמיגור לשבחי סופה לנדבר, שרת הקליטה בממשלה הקודמת, על הטיפול בעולים וביחידות הדיור המוקצות להם. בד בבד היא הפנתה טענות כנגד חברת עמידר שלא מטפלת לדעתה כראוי בדירות המיועדות לעולים. אולם הביקורת היותר בוטה הופנתה כלפי משרד השיכון שלטענתה מקצה את הדירות הטובות של המשרד לארגונים שונים ואת הדירות הלא טובות הוא מעביר למשרד הקליטה. היא כינתה את הדירות המוקצות לעולים "פח זבל של מדינת ישראל" שאינן ראויות למגורים. נציגי משרד השיכון וחברת עמידר הכחישו את הטענות ופרץ ויכוח קצר בקולות רמים.
עד לאותו רגע התנהל הדיון בנחת רוח ושררה תמימות דעים סביב שולחן הוועדה באשר לצורך של משרד השיכון להגדיל את ההקצאה של הדיור הציבורי לעולים חדשים, בעיקר לקשישים, חד הוריים ומשפחות חלשות שנמצאות מתחת לקו העוני, וכן לשנות את יחס ההקצאה הקיים היום שבו רק 35% מהדירות מופנות לעולים ו-65% לוותיקים. שר הקליטה זאב אלקין אמר שהוא שותף לרצון לשנות את יחס ההקצאה לפחות ל-50%/50%. תמימות הדעים שחצתה מפלגות בפאנל אולי אינה מפתיעה בהתייחס לעובדה שכל חברי הכנסת והשרים שהשתתפו בדיון: יו"ר הוועדה אברהם נגוסה, שר הקליטה בהווה זאב אלקין, שרת הקליטה בעבר סופה לנדבר, יואל רזבוזוב שיזם את הדיון ומיה שם טוב – היו בשעתו עולים חדשים והם מכירים מקרוב את המצוקות בפניהם ניצבים עולים.
בסיכום הדיון המליץ היו"ר נגוסה לשנות את יחס הקצאת הדירות בין ותיקים לעולים חדשים לחצי-חצי לפחות ולהביא לשקיפות רבה יותר בתהליך, בכך שיפורסם כל המידע הנוגע למיקומו של הממתין לדירה, חובותיו וזכויותיו.
