ביום רביעי, ה-01.07.15, שמחתי להגיע לישיבה משותפת של ועדת הרווחה והוועדה לזכויות הילד בנושא שקרוב לליבי, ילדים ונוער בסיכון. הוועדה התכנסה, לבקשתם של מספר ח"כים, בנסיבות מטרידות מלכתחילה – כתבה בערוץ 10 שחשפה מחדלים רבים בהתנהלות בפנימיות. על אף שהטרידה אותי העובדה שנדרשה כתבה חדשותית כדי להציף נושא כה חשוב, ניגשתי לדיון אופטימית כאשר ראיתי עד כמה הנושא חשוב לח"כים הנוכחים.
האופטימיות התחלפה במהרה בתחושות של חוסר נוחות, הפתעה ולבסוף כעס. הייתי יכולה לספר מה הח"כים אמרו, ואילו הצעות לייעול הם העלו. הייתי יכולה לפרט את דבריו של מנכ"ל משרד הרווחה, יוסי סילמן, שנתן תיאור מקיף על מצבם של "חסרי עוגן משפחתי", ובחר להתמקד, בצורה מפתיעה, דווקא בנוער מעל גיל 18. עם זאת, לתחושתי, סיכום של דבריהם של הח"כים יהיה חסר טעם ותוכן בדיוק כמו הדיון בו נכחתי. במקום זה אספר מה היה המסר שאני קיבלתי מהישיבה:
המסר שאני קיבלתי הוא שלחברי הכנסת שיזמו את הדיון חשוב להראות עד כמה אכפת להם מנוער בסיכון. כל ח"כ שדיבר הסביר כיצד הוא יזם את הדיון כי הנוער חשוב לו, כמה הוא פעל בנושא בעבר וכמה עוד יש לשפר או לשנות. המסר שאני קיבלתי, הוא שלאחר שחברי הכנסת סיפרו כמה אכפת להם, הם סיימו את תפקידם. כמעט כל הח"כים שנכחו בדיון הלכו מיד לאחר שסיימו לדבר, או שהעסיקו עצמם בלהפריע לחבריהם כשאלו דיברו. לאחר שמנכ"ל משרד הרווחה סיים לספר כמה עשה המשרד עבור אותו נוער בסיכון ולהבהיר כי אין מחסור בתקציב, אלא בעיה בהתנהלות בשטח; לאחר שחברת הכנסת אורלי לוי אבוקסיס סיימה להציף את כל הנושאים שעניינו אותה מבלי להקשיב לדבר שהתרחש סביבה, ולהתקוטט עם חברת הכנסת מירב בן ארי (בהערת ביניים כתבתי לעצמי במהלך הדיון: לא מפסיקה לדבר ולצעוק, ספק אם מישהו מסביב לשולחן יספיק לדבר); לאחר שהספיקו להתעלם משאלותיה של ח"כ חנין זועבי ולאחר שכל שאר הח"כים סיימו לנאום, נגמר הזמן.
מערכת הכריזה הודיעה לח"כים שעליהם להתייצב למליאה, וכך הם עשו, לעיניהם ההמומות של כלל המוזמנים, שלא אמרו מילה.
