מנכ"ל משרד הרווחה מעדיף להאשים את "יעילות" העו"סים מאשר את מספר התקנים

משקיפתנו בדיון יום המאבק בעוני על תקינת העו"סים, חן גלבוע, באה עם תקוות, ויצאה מאוכזבת. טקסט אזרחי מהלב

ביום ד', ה- 19 בנובמבר, כונסה ועדת העבודה והרווחה לדיון בנושא הגדלת מספר תקני העובדים הסוציאליים. גילוי נאות, הינני עובדת סוציאלית בהכשרתי. על כן, דיון זה משך אותי במיוחד והעלה בי ציפיות מעטות, יש להודות. אך כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה…

כמות ואיכות הנוכחים בחדר הועדה העלתה את רמת ציפיותיי – החדר היה מלא באנשים, צעירים ובעיקר צעירות רבות, מתוכן ניתן היה לזהות עובדות סוציאליות רבות. סביב שולחן הועדה ישבו אנשי מקצוע ואקדמיה, בניהם פרופסור יונה רוזנפלד ופרופסור מיכל קרומר נבו מאוניברסיטת בן גוריון, אשר ערכה מחקרים ומאמרים רבים בנושא העוני. בנוסף נכחו גם אלי אלאלוף, יו"ר הועדה שעסקה במאבק בעוני ונתנה המלצות בנידון, צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, מרים שמחי הגדי, עובדת סוציאלית ויו"ר תא לעניין סדרי דין ורן מלמד מעמותת ידיד. בנוסף הגיעו נציגי עמותות שונות, פעילות חברתיות שחיות במצבי עוני ונציגים מהמגזר הערבי להגיד את דבריהם בנושא זה. את משרד הרווחה, ייצג מנכ"ל משרד הרווחה, יוסי סילמן.

התחושה שנכחה בחדר הייתה אכזבה מכך שמסקנות והמלצות הדוח לא מיושמות בתקציב 2015 וכי רק מיליארד שבע מאות שקל מהתקציב הוקדש לכך במקום השמונה מיליארד שהומלצו להקדיש לכך.

יו"ר הועדה, ח"כ חיים כץ (הליכוד), נתן את משנתו ודעתו על מצב העוני בישראל, והציג את הצעת החוק שהוא מציע למלחמה בעוני וכן הרבה לדבר על המשחקים הפוליטיים שפוגעים בה. כץ מנהל את ועדותיו ביד רמה בכך שהוא לא מאפשר רשות דיבור ללא הרמת יד על מנת ליצור תרבות דיון והקשבה, אך על אף הרצון הטוב, התחושה היא כי דבריו הם אלו שבעיקר נשמעים ונציגים שהגיעו על מנת לתת מדבריהם חזרו הביתה ללא האמירה אותה ציפו להגיד.

במהלך רוב הועדה דובר על מצב העוני בישראל, על מי הוא עני וכיצד יש לנהוג בהם. כמובן שהנושא חשוב ויש לדבר עליו מתוקף בחירת העיסוק בעוני, אך נקבע נושא לוועדה ולבסוף כמעט ולא נותר זמן לעסוק בנושא שלשמו התכנסנו – תקני העובדים הסוציאליים.

בזמן שאכן דובר על הנושא, צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, הציגה את בעיית התקנים של העובדים הסוציאליים וכמות המטופלים הרבה בהם עליהם לטפל לעומת עמיתיהם לעבודה במדינות אחרות בעולם. דוויק ציינה כי חסרים עתה כאלף תקנים של עובדים סוציאליים והסבירה כי הם מוכנים להתפשר וללכת צעד צעד, אך יש להתחיל מאיפשהו: "תנו לנו לעבוד. תנו לנו אמצעים. בתחומים האחרים, אם לא מאשרים בבריאות, בדיור – מגיעים אלינו לרווחה. תנו משכורת, תנו אמצעים – הם לא יבואו אלינו. אין לנו עובדות ועובדים בעניין הזה, אחרת יהיה פיצוץ במדינה…".

קולותיהם של נציגי המגזר הערבי הורגשו מאוד בוועדה כאשר דיווחו שאצלם התקינה היא במצב אף יותר גרוע מאשר זה שבמגזר היהודי והתריעו על כך שכאשר מצב כזה נשאר ואינו מטופל, אנו מייצרים אדם עני שבסופו של דבר יהיה סוחר סמים, סוחר אמל"ח או פשוט אדם אלים.

רן מלמד, מעמותת ידיד, הציג טענות נוספות בדיון והציג את מקצוע העבודה הסוציאלית כמקצוע שוחק, שלא נותנים על כך את הדעת או את התקצוב המתאים. הוא הוסיף ואמר שלדעתו לא קיימים לעובדים סוציאליים כיום כלים המאפשרים להם לסייע לאדם החי בעוני וכי יש לייצר סל כלים שכזה. גם שתי הפעילות החברתיות שנכחו בוועדה סיפרו את סיפוריהן האישיים וקראו להגדלת התקנים של העובדים הסוציאליים, מתוך אמירה שהן מרגישות כי לעובדות סוציאליות שלהן לא הייתה מספיק זמינות לטפל במקרים שלהן במלוא תשומת הלב עקב ריבוי התיקים. מיכל בירן (העבודה) חיזקה את העובדים הסוציאליים והוסיפה שמקרים דומים קורים במקצועות "נשיים".

"לא להרגיש סטטיסטים במשחק קבוע מראש"

לקראת סיום הדיון, יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה, אמר את דבריו וחולל את הסערה הגדולה בחדר הוועדה. סילמן הדגיש שהבעיה היא לא בהכרח בתקנים, אלא ביעילותם של העובדים הסוציאליים וכי יש להשקיע יותר בסל השירותים שהם נותנים. הוא טען כי באף מדינה בעולם לא הוגדר תקן לעובדת סוציאלית, דבר שגרר תגובה נזעמת של צפרא דוויק שקראה (עד כמה שכץ אפשר לה) שהדבר אינו נכון כלל וכלל. התחושה הייתה, כי סילמן איננו מגבה את העובדים היושבים תחתיו.

נציגה אחרת סביב השולחן, אמרה, בשקט (עקב אותו חשש מח"כ כץ), כי משרד הרווחה הוא זה שמתווה את המדיניות ואילו העובדים הם המבצעים. אמירה חריפה ונכונה עקב דברים של מנכ"ל משרד הרווחה הבוחר לבקר את עבודת עובדיו מאשר לתת להם פתרונות, בין אם בתקנים או בסל השירותים המוצע למטופל. סילמן אמר שכרגע תהיה תוספת של מאתיים תקנים של עובדים סוציאליים הממוקדים בעוני, שזה דבר המספק אותו לעת עתה, שאכן תיערך אפליה מתקנת כלשהי למגזר הערבי בהקשר הזה וכי יושקעו כספים במגזר האוטיסטי "שזוהי מגפה", לדבריו של סילמן. מגזר עליו אנו מרבים לשמוע בכנסת הנוכחית ומושקעים בו כספים רבים.

בעת דבריו של סילמן ישבתי מלאת בושה וכעס שזהו האיש שעומד בראש משרד הרווחה, האמור לייצג אותי, עובדת סוציאלית. כיצד עליי לעבוד מתוך מוטיבציה ואמונה בתפקידי כאשר מנכ"ל משרד הרווחה משדר תחושה של חוסר אמון ביעילות המקצוע? כאשר מבקר אותי על כך, בעוד שמתוך משרדו אמורה לבוא הגאולה. ועדה זו מילאה אותי בחשש לקראת הסכמי השכר שיפתחו שוב לדיון, לקראת הרצון לשינוי מקצוע העבודה הסוציאלית. נותר לי לתהות, האם שר הרווחה, מאיר כהן, מודע לנאמר בישיבות הללו, המייצגות בעצם את קולו?

כץ לא הסכים עם דבריו של סילמן ואמר כי בוועדתו ימשיכו לדון בנושא שפתחנו בו היום. אלאלוף ביקש להצטרף לוועדות שידונו בנושא כל שלושה חדשים. אך מכולם ח"כ מיכל בירן היטיבה לסכם בדבריה את מחשבותיי ואני מניחה שגם את מחשבות רבים ורבות מהיושבים בחדר –  "חצי משפט ליוסי. עצה. יכולת לבוא ולהגיד – אני מצטער, אני כמיטב יכולתי מנסה לצמצם אותם. לא לגלגל את האחריות לראשי הרשויות הערביות וכדומה…"

ניתן לסכם את הדיון שנערך במילותיה של פרופסור מיכל קרומר נבו: "אני אשמח שלא להרגיש סטטיסטים בתוך משחק שהתוצאה הסופית שלו נקבעה מראש ואשמח אם באמת נחליט שאתה וחבריך וכל האנשים יכולים להחליט לעשות מעשה ולא רק לדבר דיבורים".

לקריאה נוספת:

• שחיקה ארוכת שנים במספר העו"סים – מול עלייה בשיעור הנזקקים לסיוע
• ישראל במקום הרביעי בעולם המפותח בשיעור הילדים החיים בעוני
• אחיות בתי הספר: עוד כשלון של מודל ההפרטה הישראלי