טכנאי חקיקה

ברגים

חברי וחברות הכנסת שלנו הפכו לברגים. כל בורג מונח במקומו ובתום מלאכת ההברגה, מקודמות יוזמות החקיקה מצד הקואליציה. מלאכת ההברגה היא פעולה טכנית, ואם בורג מסוים מתרופף יש לשוב ולהדק אותו, על מנת שהמכונה לא תפסיק לעבוד.

מכונת החקיקה הקואליציונית לא בוחלת באמצעים כדי להקל על מלאכת ההברגה של חברי הכנסת למקומם ולתפקידם. ביטוי ברור לכך התקבל השבוע, כאשר יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין (הליכוד ביתנו), העביר באמצעות 10 ברגים מחוזקים בוועדת הכנסת החלטה בדבר החלת "סדרי דיון מיוחדים" על חבילת החקיקה הקואליציונית.

חבילה זו מורכבת משלוש הצעות חוק: חוקי המשילות, חוקי הגיוס וחוק משאל העם. שתיים מהצעות החוק הללו עוסקות בשינוי סדרי ממשל מהותיים שיעוגנו כחוקי יסוד: חוקי המשילות כוללים מספר סעיפים המבקשים לתקן את חוק יסוד: הממשלה, וחוק משאל העם עומד להצבעה על קבלתו כחוק יסוד.

סדרי הדיון המיוחדים כוללים הגבלה בזמן של דיון בכל הצעת חוק בקריאה השנייה והשלישית, והגבלה בזמן של מהלך ההצבעות על הצעות החוק הללו. כמו כן מגדירים סדרי הדיון המיוחדים כמות מותרת של ארבע הצבעות שמיות (במהלכן מזכירת הכנסת מבקשת מכל חברי הבית להשיב שמית לעמדתם בהצבעה, לעומת הצבעה אלקטרונית שבה החברים לוחצים על כפתורי ההצבעה), וגם כמות זו נתונה לשיקול דעתו של יו"ר מליאת הכנסת במהלך הדיון.

סדרי הדיון במליאת הכנסת עשויים להישמע כמו פרט טכני וחסר חשיבות. אולם זו בדיוק הטכניקה שהקואליציה צריכה על מנת להחזיק את הברגים שלה במקום, וכל זאת כדי להמשיך להתקיים גם לאחר פגרת החורף. תשומת הלב המוגברת לפרטים הטכניים מקהה את החשיבות שמייחסים חברי הכנסת לדיון המהותי בהצעות חוק בעלות השפעה רחבה כמו שלוש הצעות החוק הללו, לא כל שכן לערכים דמוקרטיים כמו חופש הצבעה, חופש דיון וחופש הביטוי, או לטיעוני הנגד לכל אחת מהצעות החוק.

החלת סדרי הדיון המיוחדים על שלוש הצעות החוק, מאפשרת לקואליציה לרמוס את ההליך הדמוקרטי ולקבור את מאות ההסתייגויות שהגישה האופוזיציה בעניינים אלה, עד כדי שעולה שאלת נחיצותה של הכנסת כמוסד מחוקק עבור הקואליציה הנוכחית. אולם זה לא הכל: לטכניקה הזאת יש תפקיד גם כלפי חברי הקואליציה עצמם: היא מחשקת אותם, קושרת אותם ואת סיעותיהם בתוך מהלכי חקיקה לא להם, מחייבת אותם להסכמי סחר-מכר פוליטיים שלבוחר אין שום יכולת להשפיע עליהם.

חישוקים

הקשירות והחישוקים מטרתם למנוע מהאינטרסים וסותרים ומחוסר האמון בתוך הקואליציה לצוף אל מעל פני השטח. לפעמים חוסר האמון נובע מנושאים אזרחיים כמו נישואים אזרחיים או זכויות ללהט"ב, ולפעמים מנושאי הליבה של החברה הישראלית כמו הסכסוך עם הפלסטינים והדרך לפתרונו. לפעמים גם בתוך הנושאים עצמם, שלכאורה יש עליהם הסכמה בקואליציה, מתגלים בקיעים: חברות הבית היהודי בוועדת החוקה, שעסקה בחוק המשילות, שולי מועלם רפאלי ואורית סטרוק, ניסו להקשות על מהלך החקיקה בוועדה על מנת לסחוט את הסיעות השותפות בקואליציה בחוק הגיוס.

חברות הבית היהודי לא סתם בחרו להקשות על חוק המשילות, בבת עינם של המפלגות המונרכיות בקואליציה, יש עתיד וישראל ביתנו: הבית היהודי היא מפלגה מפוצלת בפני עצמה, ומורכבת מחברי המפד"ל והאיחוד הלאומי. גם בתוך הבית היהודי יש לפעמים תזוזות ומחלוקות, ואם חברי הסיעה יתפצלו, התפצלותם תושפע גם מהעלאת אחוז החסימה וגם מסעיפי התפצלות בחוק המשילות. אגב משילות, הקשירות והחישוקים, הסחר-מכר והסחיטות מבהירות היטב מי הם הסחטנים האמיתיים במערכת הפוליטית, ואלו לא המפלגות הקטנות.

טכנאים

בתוך אי האמון הזה בתוך הקואליציה הטכנאי הראשי שאמון על חיזוק הברגים הרופפים הוא יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין. בראיון ל ynet הודה ח"כ לוין שבורגי הקואליציה דורשים תחזוקה שוטפת: "יש חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות הקואליציוניות", אמר לוין. בניגוד לעבודתו כטכנאי הראשי של הקואליציה לוין דווקא הדגיש בראיון את האופי הדמוקרטי של הליכוד לעומת הסיעות האחרות בקואליציה: "היה לי הרבה יותר קל לנהל סיעה שבה כולם נשמעים למנהיג אחד, כולם עושים את דברו ומצביעים כלשונו. הדבר הזה מנוגד לחלוטין לאופי של הליכוד. חברי הליכוד הם לא בובות ולכל אחד מהם יש דעות משלו. זה הרבה יותר קשה מבחינתי כיו"ר קואליציה לנהל מערכת כזאת, ועדיין אני חושב שזה עדיף וזה הרבה יותר נכון מאשר הצבעה מונוליתית שבה כולם מרימים ומורידים את היד על פי פקודה מלמעלה".

מעניין שיו"ר הקואליציה לוין מתייחס להיבט הדמוקרטי של הליכוד בשעה שהוא מנהל את אחת הקואליציות הדורסניות והממושמעות ביותר בתולדות הכנסת, ושבהשפעתה חברי הכנסת הפכו לנטולי עצמאות.

טכנאית רבת כוח אחרת היא מנהלת סיעת הליכוד, עליזה בראשי. בראשי ליוותה מקרוב את דיוני הוועדות בימים האחרונים. משקיפי המשמר החברתי דיווחו כי בדיון ההצבעות על חוקי המשילות בוועדת החוקה של הכנסת בראשי התרוצצה סביב מושבי הח"כים והיא דאגה שכולם מצביעים לפי עמדת הקואליציה, על מנת לא להפסיד את הרוב השברירי בהרכב ועדת החוקה (7 קואליציה – 6 אופוזיציה). באחת ההסתייגויות בראשי הרימה באופן פיזי את היד של ח"כ אורית סטרוק ונזפה בה להצביע. לאחר מכן סטרוק לא המשיכה להצביע, וכל ההסתייגויות שהגישה האופוזיציה נדחו בתוצאת תיקו של 6-6.

טכנאית נוספת היא דנה. את שם המשפחה שלה עוד לא הספקתי להכיר, אבל כשהכרתי אותה ואת תפקידה גיליתי שהיא אחת העוזרות של שר האוצר, יאיר לפיד. דנה מנווטת את חברי הקואליציה להצביע לפי עמדת שר האוצר בהצעות החוק שחשוב לו לקדם. דוגמה מצוינת לטכניקה המצוינת שלה בהברגת חברי הקואליציה העבודה שלה ניתנה במהלך ההצבעה בוועדת המדע של הכנסת על הצעת חוק קרן הגז.

הצעת החוק הזו, שמטרתה להסדיר את הכסף שייכנס לקופת המדינה מהיטלי התמלוגים על מכירת הגז הטבעי, היא אחת מהצעות החוק המשמעותיות ביותר שבטיפול משרד האוצר בקדנציה הנוכחית. בדיון ההצבעות על הצעת החוק אחת ההסתייגויות שהציעו חברי הכנסת דב חנין ואראל מרגלית ביקשה להשקיע חלק מכספי הקרן בישראל. (האוצר ביקש להשקיע את כל הכסף בחו"ל מחשש למחלה ההולנדית  – ח.י.) חברי הכנסת מוטי יוגב (הבית היהודי) ושמעון אוחיון (הליכוד ביתנו) חשבו שראוי שכך יהיה, ותמכו בהסתייגות. אולם לחישה של דנה באוזנו של ח"כ יוגב, בקשה להצבעה חוזרת של ח"כ בועז טופורבסקי (יש עתיד) הביאו לתוצאות שונות לחלוטין בהצבעה החוזרת ולדחיית ההסתייגות.

הצהרות חוק

מצד אחד הקואליציה משוסעת. מצד שני הקואליציה צמאה להישגים בתוך מציאות לא פשוטה: הפערים החברתיים גדלים, אי השוויון שובר שיאים, יוקר המחייה בלתי נסבל, דור שלם חסר סיכוי לדיור, וכל זאת לצד בידוד בינלאומי כלכלי גובר ולחץ מצד מדינות המערב להתקדם בתהליך מול הפלסטינים.

מצב זה יוצר צורך קואליציוני במה שנהוג לכנות "הצהרות חוק", כלומר מהלכי חקיקה שכל מטרתם היא יחסי ציבור: חוק המשילות מטפל, כפי שהוזכר לעיל, לא מטפל בבעיה הנכונה, חוק הגיוס לא יביא לגיוס חרדים לצבא, וחוק משאל העם לא נראה שיבוא לידי ביטוי בטווח הנראה לעין, קל וחומר שהוא עוסק בשטחים שנמצאים בריבונות ישראלית שבה חל החוק הישראלי (כלומר, רק מזרח ירושלים ורמת הגולן). זאת ועוד: הדחיפות ב"הצהרות החוק" הללו כלל לא קיימת: חוק המשילות ממילא ייכנס לתוקף רק בקדנציה הבאה, חוק הגיוס ממילא יחל רק ב- 2017, וחוק משאל העם, כאמור, נראה רחוק.

ובעבור כל זה הכנסת עומדת מבוישת, מותקפת, מבוזה וחסרת כוח.

הבוחר

מה יוצא לחברי הכנסת המתפקדים כברגים ממצב זה? האם ח"כ עמרם מצנע, למשל, באמת תומך בחוק המשילות? ואם לא, למה תמך בחוק זה בהצבעתו בוועדת החוקה? חלק מחברי הכנסת ניסו לפעול באופן עצמאי, כמו ח"כ עדי קול, והושפלו בהשעיה מפעילות פרלמנטרית, וזה בוודאי מרתיע.

ואולי השאלה צריכה להישאל אחרת: מה יוצא לתושבי ותושבות המדינה ממצב זה, וכיצד הם חשים כלפי נבחריהם? איך הבוחרים מצדיקים את הסחר מכר הפוליטי שבו מפלגתם לוקחת חלק? מכיוון אחר, איך בוחרי האופוזיציה מצדיקים את הנוכחות הדלה של נבחריהם בהצבעות במליאה?

אין דרך אחרת לייצוג הולם מאשר שמירה על עצמאות הכנסת כמוסד וחברי הכנסת כמחוקקים ומפקחים על הממשלה תוך דרישה מתמדת לשקיפות ומתן דין וחשבון לבוחריהם, ולא לטכנאים שמנסים להדק אותם אל מכונת החקיקה של הקואליציה.

שאלה לסיום:

כיצד תנמק ח"כ רות קלדרון, יו"ר השדולה לתרבות פרלמנטרית, את תמיכתה בהחלטת הקואליציה להחיל סדרי דיון מיוחדים בחבילת החקיקה? האם זאת התרבות הפרלמנטרית לה מייחלת קלדרון?