הקריסה של הדסה השאירה ציבור רחב בחברה הישראלית ללא מילים. חלקים אחרים בציבור העדיפו להשמיע קול בעניין, כל אחד והקול שלו, לפי קבוצת האינטרס אליה הוא משתייך. מי שקולה לא נשמע בכנסת היא שרת הבריאות, יעל גרמן (יש עתיד). גרמן לא הגיעה לשני דיונים שנערכו בכנסת השבוע בעניין קריסת בית החולים הדסה. גרמן כן התראיינה למספר כלי תקשורת בעניין זה (כאן, וכאן, וכאן)
ההתעלמות של גרמן מנושא ציבורי כבד משקל שכזה בדיוני הכנסת היא מטרידה. אחד מתפקידיה של הכנסת הוא לפקח על עבודת הממשלה: איך הכנסת תוכל למלא את ייעודה אם השרה הממונה לא מרגישה צורך לתת דין וחשבון למפקחיה?. בדומה לשתיקת שר החינוך שי פירון (יש עתיד) בפרשת אדם ורטה, לכך שראש ממשלה שלנו לא התראיין כבר יותר מ- 389 ימים (והשעון ממשיך לתקתק) ולכך שיש מפלגות שלא רואות לנכון לפרסם מצע רעיוני לקראת מערכת בחירות – גם אצל גרמן יש איזה ניסיון להימלט מהשיח הציבורי בלי שאף אחד ישים לב.
מדיניות הבריחה הזאת היא בעייתית. היא מביאה לקיפאון של בכירי המערכת הפוליטית. המדיניות הזאת בעייתית במיוחד על רקע שלל של הצעות חוק, תכניות וכן ועדות שיוזמת הממשלה בתחומים שונים. הנה כמה מהן:
סופר טאנקר הדיור, רפורמת המרפסות של חוק הווד"לים, קבינט 90 הימים (שכמעט הכפיל את זמן עבודתו), והמילה האחרונה – הוותמ"לים (ועדות לתכנון במתחמים מועדפים). חוק הגיוס, שאמור להביא ל"שוויון בנטל", נראה מיותר לאור העובדה שכבר כיום המדינה מחויבת לגייס את תלמידי הישיבות (ולאחר ששר הביטחון דחה את גיוסם שלוש פעמים). התכנית לביטחון תזונתי היא מלחמה על פירורים, לאחר קיצוץ מיליארדים בתקציבי הרווחה. ועדת אלאלוף למלחמה בעוני השאירה את העניים בחוץ, ומספר צירים מרכזיים בוועדה התפטרו. הצעת החוק למען הדורות הבאים נראית כמו בדיחה לאחר ייצוא הגז. הרפורמה ללמידה משמעותית עדיין מחפשת משמעות לאור דחיקת השיח הביקורתי בבתי הספר. וכמובן, ועדת גרמן, שדנה בעתיד מערכת הבריאות, בשעה שההווה הוא חמור ונטול פעולות לשינוי. כל הפעולות ההצהרתיות הללו מעלות את השאלה האם שרינו זוכרים שהם שרים בממשלה, והם באמת יכולים לפעול בכלים שהחוק מאפשר להם.
הצהרות, כדרכן, לא מביאות לשינוי, וגם כאן הן נאמרות מהפה אל החוץ.
ההצהרות הללו פוגעות על הדרך גם בכנסת ובחברי הכנסת שלנו. הנה דוגמה יפה לכך: ח"כ נחמן שי (העבודה) הגיש כבר בכנסת ה- 18 הצעת חוק לגבי חובת פרסום פרטי ספק בחיובי האשראי. הממשלה דנה בהצעת החוק, וביקשה מח"כ שי למשוך את ההצעה בטענה שאין צורך בחקיקה ראשית על מנת להסדיר את הנושא. ח"כ שי אכן משך את ההצעה. במשך ארבע השנים שעברו ממועד הגשת הצעת החוק ועד היום הממשלה לא הסדירה את הנושא בתקנות. לח"כ שי נמאס, והוא הגיש את ההצעה שוב, והביא אותה אל הקריאה הטרומית.
בדרך, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להתנגד להצעה זו. בדיון במליאה על ההצעה אמר השר התורן במליאה, השר לעניינים אסטרטגיים, יובל שטייניץ (הליכוד ביתנו), שההצעה של חבר הכנסת שי דווקא מאוד הגיונית, אבל ביקש מחברי הממשלה להתנגד להצעתו בהתאם לעמדת ועדת השרים. הגדיל ועשה בהתנגדותו להצעה השר לאזרחים ותיקים, אורי אורבך (הבית היהודי), שחתום בעצמו על ההצעה המקורית. ואכן, ההצעה נדחתה בהצבעה במליאה.
הממשלה לא רק שוכחת להתקין תקנות הנוגעות לנושאים שעולים על סדר היום, כמו במקרה של הצעתו של ח"כ שי, אלא אף "שוכחת" לפעול לשם יישום חוקים שהתקבלו בכנסת. בכך מצטרפת פעולה זו, שתכליתה תקיעת החוקים המוצעים, להצעות החוק שהממשלה תוקעת במנגנונים המשומנים של ועדת השרים לענייני חקיקה והמשמעת הקואליציונית.
"הצהרות חוק" אינן אופייניות רק לשרי הממשלה. אבל בתוך השיח הפוליטי הישראלי, שמקדש את המשילות ומתעב את הייצוגיות, הקיפאון הממשלתי הוא הוכחה טובה לכך שהבעיה לא נעוצה ב"משילות".
