בין שתי ועדות

שתי הוועדות הממשלתיות החשובות ביותר בקדנציה הנוכחית עומדות לפני קו הגמר. אם המלצות הוועדות הללו ייצאו אל הפועל, אז אפשר לומר שמדובר בשתי הוועדות קובעות המדיניות עם הכי הרבה השפעה על הציבור הישראלי בשנים האחרונות. הוועדה האחת היא ועדת גרמן, שמטרתה המוצהרת היא להציל את מערכת הבריאות, והוועדה השנייה היא ועדת אלאלוף, שהכריזה על מלחמה בעוני.

 

ועדת גרמן עלולה להכניס בדלת הראשית את שירותי הרפואה הפרטיים אל מערכת הבריאות הציבורית. מהלך זה, שיש מי שמגדיר אותו כ"הפרטה הגדולה ביותר של שירותי חברתי בישראל", הוא יוזמה בעיקר של שרת הבריאות, יעל גרמן (יש עתיד). נראה שלשרת הבריאות חשוב מאוד להכניס שירותי בריאות פרטיים (שר"פ) אל מערכת הבריאות הציבורית, שכן ההתנגדות שהסתמנה להכנסת השר"פ הביאה אותה לדחות את פרסום ההמלצות פעמיים (פעם אחת, ופעם שנייה). מעניין מה כל כך בוער לשרה גרמן להמליץ על הכנסת השר"פ לבתי החולים הציבוריים, שכן הדבר יהיה היפוך גמור למצע הבריאות של מפגתה.

 

את השיטה של דחיית ההצבעות משקיפי המשמר החברתי רואים מקרוב גם בכנסת, בהעברות תקציביות, למשל. הדחיות השיטתיות הללו מעלות את השאלה האם כל התהליך הוא הצגה, או שמא נועד להשיג תוצאה מסוימת שהוחלטה מראש. הרי מתוך הדעות והעמדות השונות בוועדת גרמן, בוועדת הכספים או בכל ועדה אחרת, אמורות לצאת תובנות המייצגות את כלל חברי הוועדה ומשקפות את המניעים שלהם, בין אם המניעים הם שיקולים מקצועיים (במקרה של ועדת גרמן) או ייצוג הציבור (במקרה של חברי כנסת בוועדות השונות).

 

מצב עניינים דומה אפשר למצוא גם בוועדת אלאלוף. השם הרשמי של הוועדה, שהושקה בקול תרועה רמה, הוא "הוועדה למלחמה בעוני". המלצות הוועדה היו אמורות לקבוע שינוי במדיניות הרווחה של המדינה: בקצבאות, במתן השירותים החברתיים, בביטוח הלאומי ועוד. המלצות הוועדה היו אמורות להתפרסם כבר בחודש מרץ, אך אי הסכמות בתוך הוועדה הביאו לכך שהן עדיין לא פורסמו. אם לא יהיה שינוי נוסף ברגע האחרון, ההמלצות אמורות להימסר לידי שר הרווחה, מאיר כהן (יש עתיד), ביום שני הקרוב.

 

יש דמיון נוסף בין ועדת אלאלוף לוועדת גרמן, והוא הנסיון של יו"ר הוועדה לקבוע את עמדת הוועדה, לפעמים בניגוד לעמדת יתר החברים. כך, למשל, עלול אלאלוף  להכניס דעת מיעוט  להמלצות הוועדה, שתבטל את הכוונה להעלות קצבאות ולתקן את מדיניות הרווחה הקיימת, בפרט בנוגע להתנגדותו להעלות את קצבת ההכנסה. בדומה לגרמן, שהפנתה עורף להבטחות מפלגתה, גם אלאלוף מפנה עורף בצורה גסה אף יותר כנגד חברי הוועדה שהוא עצמו עומד בראשה.

 

איטס אול אבאוט דה מאני

 

הבעיה הגדולה של שרי הבריאות והרווחה היא שהכל תלוי בכסף. במקרה של ועדת אלאלוף ההמלצות יעלו למדינה מיליארדים, שאיש אינו יודע מאין יצוצו. כמה חברים בוועדה הביעו פסימיות לגבי האפשרות להוציא לפעול את המלצותיה. חבר הוועדה, פרופ' יוסי זעירא, למשל, צוטט בכלכליסט כאומר "כל הדו"ח הזה תלוי בשאלה איך הוא ימומן. אם הממשלה תממן את ההשקעה על ידי קיצוץ רוחבי במשרדים אז אנחנו בצרות, כי הרחבת השירות פה תקזז את קיצוץ השירות שם".

 

גם בתחום הבריאות יש בעיות של מימון, כי בסופו של יום מישהו צריך לשלם על השירותים הללו. המימון שגרמן תנסה, על פי ההערכות, להכניס למערכת הבריאות באמצעות שירותי הרפואה הפרטיים הוא לא רק שנוי מאוד במחלוקת מבחינת התועלת שלו, אלא גם יהווה הפקרה של מערכת הבריאות הציבורית, והפרטתה מכלל הציבור אל בעלי הממון שיוכלו לשלם כדי לקבל שירות ראוי.

 

כרגע נראה שההמלצות של ועדת גרמן ו-ועדת אלאלוף מבשילות לכדי תכניות ממשלתיות כמעט ללא מעורבות או תשומת לב ציבורית. יש מספר מצומצם של עיתונאים וארגונים חברתיים שמלווים את עבודת שתי הוועדות, אך כנראה שיש נושאים שמעניינים את תושבי המדינה הזאת יותר.

 

השאלה מאיפה יבוא הכסף היא שאלה טובה, כי היא מלמדת על סדר העדיפויות של הממשלה. הרי מיליארד ש"ח למשרד הביטחון נמצאו כמעט ללא בעיה, והוסכם על העברתם השבוע. סכום דומה הוקדש למימון הגדלת הסיוע לניצולי שואה – כוונה יפה וחיובית לכשעצמה, אך עדיין בעייתית כלפי המבוגרים שלא ניצלו מהמלחמה באירופה. גם תכנית 0% מע"מ של שר האוצר זכתה למימון דומה, ועוד תצטרך להיות ממומנת מכספי המסים גם בעתיד. עכשיו תושבי ותושבות מדינת ישראל צריכים לשאול את עצמם האם זהו סדר העדיפויות שהם היו רוצים לראות במדינה.