אין חוק המזוהה יותר עם מחוקקו מאשר חוק הדיור הציבורי, המזוהה עם חבר הכנסת לשעבר, רן כהן. ספרו, "המלחמה על הבית", מנסה לפענח את הסיבות לכך, מלווה את תהליכי ניסוח החוק ומתאר את המסע האידאולוגי אל עבר בעלות על בית. הגענו אל משרדו של כהן במכון התקנים הישראלי (שם הוא מכהן כיום כיו"ר) כדי לשמוע ממקור ראשון על חוק הדיור הציבורי, על הנסיבות שיצרו את הצורך בו והובילו לכדי יצירתו, על מטרותיו ועל תהליך חקיקתו.
כהן נבחר לכנסת ברשימת ר"צ בשנת 1984 ומילא מאז עשרות תפקידים ציבוריים, בהם שר התעשייה והמסחר, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, יו"ר הוועדה לזכויות הילד ויו"ר בית נבחרי ההסתדרות. הוא הוביל לחקיקת שורה של חוקים חברתיים כמו חוק שכר המינימום, חוק זכויות החולה וכמובן, חוק הדיור הציבורי האמור. הוא פרש מהכנסת בשנת 2008.
מבגדד לדיור הציבורי
כהן מתחיל ומספר על הנסיבות לייזום וכינון החוק. לדבריו, הצעת החוק נולדה משתי סיבות, אחת עניינית ואחת רגשית. הסיבה העניינית מקורה בקבוצה של דיירי שכונת קטמונים בירושלים, שאמנם אינם הבוחרים הטבעיים שלו או של מרצ, אך הופנו אליו משום שהיה באותה העת סגן שר השיכון והבינוי. הדיירים, בגילאי 35-40, סיפרו לו כי חברת הדיור הציבורי עמידר והמשטרה מפנות תושבים מדי שבוע אל הרחובות משום שאינם מצליחים לעמוד בתשלומים לדירה בה הם גרים או משום שהוריהם, זכאי הדירה הציבורית במקור, נפטרו ולהם אין זכות המשך על הדירה. זו בעיה עקרונית, מדגיש כהן, כאשר "אדם חי בנכס ציבורי ואין לו עליו חזקה". הוא משווה את מצב דיירי הדיור הציבורי למצבם של הקיבוצים: גם תושבי הקיבוצים קיבלו קרקע מן המדינה, כדי שיוכלו להתיישב בה ולגדל גידולים חקלאיים, אולם בניגוד לדיור הציבורי, אצל הקיבוצים הדבר לא נתפס מעולם כ"זמני". לא ניתן לדמיין מצב שבו המדינה תפסיק את זכותם או זכות בניהם על האדמה, אומר כהן.
הסיבה הרגשית קשורה לסיפורו האישי. כשהיה בן 11 עלה כהן לבדו לישראל מבגדד. הוריו באו אחריו והשתכנו בדירות הדיור הציבורי. מבחינתו, התהייה "מה היה קורה אם היו זורקים אותם מהבית?" הייתה קשה להתמודדות. כסוציאליסט כהן מאמין שישנם שירותים חברתיים שהמדינה מחויבת לספק לתושביה ולהגן עליהם, ודיור הוא אחד מהם (בדומה לעקרונות חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי).
כסגן שר השיכון והבינוי באותה תקופה (כשבנימין (פואד) בן אליעזר שימש כשר), היה אמון כהן על שיקום השכונות העניות בישראל. באותה העת לא היה שום משרד ממשלתי שטיפל בבעית המשפחות המפונות מדירתן אל הרחוב, ומניסיונו הבין כי הליך טיפול כזה עשוי לערוך שנים. לכן, סבר כהן, נדרש פתרון ברמת המדיניות ולא ברמה הנקודתית.
רן כהן (במרכז) עם תלמידי הקליניקה לחקיקה חברתית במרכז הבינתחומי עדן, אהוד, גל ואנה
לאורך השנים בנתה מדינת ישראל כ-400 אלף דירות ציבוריות, כחלק ממדיניות של קליטת עליה. בשנת 1997 היו בבעלות המדינה 120 אלף דירות ציבוריות בלבד, שלא נרכשו ע"י דייריהם. דיירים אלה היו העניים ביותר במדינה – שלא היה בידם לרכוש את הדירה או שלא היו מודעים לאפשרות הרכישה בתנאים סבירים.
2.75 מיליארד שקל בהכנסות, אפס דירות חדשות
לפי החוק שאושר לבסוף – חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 – במידה וירצו הדיירים לרכוש את הדירה הציבורית בה הם גרים, תוענק להם הנחה של 3% במחיר הדירה על כל שנת מגורים בדירה, עד הנחה מקסימלית של 90%. דיירים בעלי אחוזי נכות של 100% ובכיסאות גלגלים זכו להנחה נוספת. כמו כן, ניתנה אפשרות לרכישה בהנחה גם לילדים הגרים בדירות ציבוריות (משהגיעו לגיל 18), מתוך הנחה כי נשארו לגור בבית ההורים בשל מצב כלכלי גרוע או בשל הצורך לסעוד את ההורה. כהן דאג גם לוודא שיינתנו משכנתאות לרוכשים, כדי להוכיח שתהיה לדיירים אפשרות אמיתית לרכוש את הדירות ושהחוק לא יישאר על הנייר בלבד.
>>> הממשלה מצפצפת על חוק הדיור הציבורי – והכנסת חסרת אונים | משקיף המשמר מדווח
הכסף ממכירת הדירות יועד להמשך הבניה של הדיור הציבורי ולכן הוגדר בחוק כי ההכנסות יועברו לקרן שמטרתה היחידה היא להגדיל את מאגר הדירות הציבוריות. הואיל והקרקעות המיועדות לדיור הציבורי הן בבעלות המדינה, לא היה צורך לרכוש קרקע נוספת ולכן ההכנסות ממכירת הדירות בהנחה היו אמורות להספיק כדי לרכוש דירות נוספות.
על אף שהחוק הוקפא ב"חוק ההסדרים" ונטען כנגדו כי לא בא לידי ביטוי כלל, לדברי כהן חלקו הראשון של החוק, דהיינו מכירת הדירות, יצא לפועל שנה לאחר חקיקתו, כשמפלגת העבודה הייתה שלטון. אולם חלקו השני – בניית דירות חדשות – מעולם לא התממש, וכך לא נבנתה אף דירה חדשה בעזרת הכסף שהתקבל מהמכירה. למעשה, מאז נחקק החוק נמכרו 54 אלף דירות ציבוריות אשר הכניסו לקופת החברות המשכנות 2.75 מיליארד שקל, שלא סייעו לבניית דירה אחת אלא הופנו לפרויקטים אחרים.
>>> הפארסה של הדיור הציבורי | לאן הלך הכסף ממכירת הדירות הציבוריות?
עניי עירך קודמים? לא ליהודי גולתך
בעירבון מוגבל מספר לנו כהן (כפי שמפרט גם בספרו) על תעלומה בקופת ההכנסות של הקרן שנפתחה למען בניית דירות חדשות מכספי מכירת הדיור הציבורי. דבר קיומו של החוק, כך כותב כהן, הגיע עד ראשי הקהילות היהודיות בארה"ב, שנכחו בכל ישיבה של ועדת הכלכלה של הכנסת. התעלומה המדוברת נפתרה מהר: הקהילות בארה"ב היו חייבות סכומים כבדים ביותר לבנקים האמריקנים ושילמו על כך ריבית כבדה מאד בעקבות תשלומים שהעבירו למדינת ישראל. כנגד הלוואות אלו, לצרכי מס, רשמו כביטחונות את דירות החברה המשכנת "עמיגור". כך, שנים לפני שנהגה חוק הדיור הציבורי, הייתה תכנית למכור חלק מן הדירות במחיר ריאלי או בהנחה מסוימת ובכך להחזיר חלק מחובות הקהילות היהודיות לבנקים האמריקנים.
אולם עד לידתו של החוק נמכרו בקושי כמה מאות דירות. מנהיגי הקהילות היהודיות רצו להבטיח כי החוק יעניק להם פיצויים מהמדינה על כל דירה שתימכר ע"י עמיגור ובכך להפוך אותו למעשה לחוק "מימוש הכנסות ורווחים". בסופו של דבר, לחוק נכנס סעיף אשר מחייב לפצות "גורמים פרטיים" העלולים להיפגע ממנו, בפיצויים מתאימים. כלומר, ממשלת נתניהו (שהייתה בשלטון בעת חקיקת החוק) חתמה על הסכם שהעניק לאנשי הסוכנות היהודיות והקהילות היהודיות בארה"ב התחייבות לתשלום מיליארדי שקלים מכספי הדיירים העניים במדינה. מדובר בפעם הראשונה בהיסטוריה הציונית בה עניי ישראל מימנו בסכומי עתק את חובות הקהילות היהודיות בארה"ב, במקום שכספים אלו ייסעו לעניי ישראל עצמם.
>>> דו"ח מבקר המדינה – מאות נכסי דיור ציבורי מושכרים למשרדים, עמותות ונופש
עניין נוסף במהלך גיבוש החוק נגע במשחקים הפוליטיים ובמציאת הפרטנרים המתאימים לקידומו. על אף שהאוכלוסייה שבעקבותיה התגבש החוק – הקטמונים –כוללת ברובה מצביעי ליכוד, לא השתכנעו במפלגה כי יש לתמוך בו. היה על כהן (שבאותו זמן היה חבר אופוזיציה) למצוא הן פרטנרים חזקים באופוזיציה והן ח"כים יוצאי דופן בתפיסתם ממפלגות הקואליציה, דוגמת מפלגת גשר והתמיכה מאחורי הקלעים של דוד לוי ומלפני הקלעים של אחיו מקסים לוי.
עד כאן סיפר לנו רן כהן במפגשנו הראשון עימו. היה זה שאפתני לצפות לקבל את כל המידע לגבי התגלגלות השתלשלות החוק, ההקפאה בחוק ההסדרים וכל שאר המחסומים שעבר חוק הדיור הציבורי עד לימינו, לכן נמשיך את סיפור גלגולו של החוק כשנספר על המפגש הבא.
נכתב ע"י: אנה כרמון, עדן לפידור, גל ספרא ואהוד לזר.
פוסטים נוספים בבלוג הקליניקה החברתית:
עובדי קבלן 2: אז מה היה לנו שם? סקירה כרונולוגית – על הסכמים, חוקים ותקציב
חוק הווד"לים: סיכום דיון הכנה לקריאה שניה ושלישית בוועדת הפנים
