הצעת חוק הגנה על זכויות אמנים במוזיקה

בדרך כלל חברות התקליטים מחתימות אמנים חדשים על חוזים שכובלים אותם למשך שנים רבות (בין חמש לעשר שנים). הזכויות הנשמרות לאמן בחוזים מסוג זה בדרך כלל גרועות מאוד וכמעט ולא מאפשרות לו ליהנות מרווחי יצירתו. בנוסף, חוזים אלו לא נחשבים כחוזי עבודה, בהם לא ניתן להוסיף תנאי כובלת, שיגן על האמנים.

מה הצעת החוק אומרת

חוזה התקשרות מהותית או חוזה עבודה עם אמן שליצירתו יש משמעות מבחינת זכויות יוצרים יהיה לכל היותר למשך תקופה של 7 שנים. חוזה כזה יחשב חוזה עבודה ולכן לא יוכל לכבול את האמן למתקשר עימו. אם החוזה גרוע במיוחד באופן שמעיד על סוג של ניצול של האמן הוא יחשב לנוגד את תקנת הציבור (תקנת הציבור היא מכשיר משפטי המאפשר לשופטים להגביל את חופש החוזים לפי ערכים נורמטיביים-חברתיים).

השינויים הצפויים מאישור החוק

עיקר הבעייתיות נובעת מתוך תפיסה שקיים כשל שוק כפול אצל אמן שחותם על הסכם היום: ראשית, בדרך כלל אין לו מה להפסיד או שהוא לא יודע שיש לו מה להפסיד; הוא חותם עליו בגיל צעיר ולכן הוא עושה זאת באופן פזיז או תמים.
הצעת החוק מבקשת להתגבר על כשל השוק הזה.
אם תאושר הצעת החוק היא כנראה תגן על אמנים מלעשות את הטעות שבהתקשרות בחוזה גרוע לאורך זמן. גם אם החוזה גרוע במיוחד רק באשר לתמלוגים – כלומר, בקביעתו את אחוז הכסף שהאמן יקבל על יצירתו – עדיין החוזה יהיה לכל היותר לשבע שנים והוא יוכל להתנער ממנו במצבים קיצוניים.
מנגד, המנגנון המוכר, במסגרתו חברת תקליטים מזהה אמן צעיר ומחתימה אותו בהסדר שיאפשר לה לבנות קריירה לאמן (ותהיה המרוויחה הבלעדית ממנה) הוא ממילא מנגנון חלש ומיושן. היום האמנים עצמם, גם הצעירים והתמימים שביניהם, עצמאיים יותר בבחירתם בדרך בה ינתבו את הקריירה שלהם. היטפלות למנגנון הזה עלולה "לעייף" את הציבור מלהתעניין בנושא הרחב יותר של מצב שוק המוזיקה ולגרום למחוקק שלא לחשוב על השוק בכללותו, אלא רק לתקוף חלק מכוחן של חברות התקליטים. חברות התקליטים הן כמו אי של יציבות בתעשייה מורכבת ובעייתית מבחינת המנגנונים העסקיים שהיא מסוגלת ליצר ולהציע לאמנים. כמו כן, החוק עשוי לגרום לתוצאה הפוכה ולהשיב את הנורמה שהאמון של מוזיקאים בחברות המוזיקה הגדולות יבנה שוב, על אף שכבר קיימות דרכים רבות עבור האומן להצליח ולהתפרסם שהן משתלמות יותר וכדאיות יותר.
כדאי גם לזכור שאף אחד לא מכריח את האמנים הצעירים לחתום על חוזה. גם אם יש לכאורה כשל שוק בכך שכוח המיקוח שלהם בתחילת דרכים קטן מאוד, עדיין כל חוזה נתון לתקנת הציבור ותום לב, ואם החוזה עד כדי כך גרוע, ניתן לבטל אותו דרך מנגנונים משפטיים שכבר קיימים. משום כך, יש חברות בודדות שעוד מחתימות מעט מאוד אמנים על חוזים כאלו, מה שאולי לא מצדיק חקיקה ראשית בעניין.
תחום המוזיקה הוא לא תחום מיוחד. בכל תחום בו יש צעיר מוכשר (למשל ספורט, סטארט-אפ, המצאות מדעיות וכד') כדאי להיזהר כשנכנסים לחוזה. זה שבתחום המוזיקה אין תרבות של התייעצות מקצועית-משפטית לפני חתימה על חוזה זאת בעיה, אבל אין סיבה שהיא תיפתר נקודתית על ידי המחוקק.
החוק לא מתייחס לזה שיש אפשרות שהכסף בשבע השנים הראשונות, שהן בהרבה מקרים הטובות והרווחיות ביותר, עדיין יגיע בלעדית לחברה או האמרגן מבלי שהאומן ירוויח ממנו משהו, סכום שהוא לא זניח (יחסית). אולי עדיף היה שהחוק היה מתייחס רק לחוזה הראשון או לתקופה של שבע השנים הראשונות בקריירה של אומן, ואז לאפשר חופש חוזי, אחרי שהאומן מנוסה יותר.

בדיוני הוועדה

הצעת החוק רוככה באופן משמעותי. ההגבלה הקשיחה של שבע שנים לחוזה עם אמן צעיר נמחקה והצעת החוק מבוססת כמעט כולה על כך שביחסים בין האמן לחברה יש חוב אמון ושהחוזים חייבים להיערך בתום לב. כמו כן, ישנו סייג שההגבלות בחוק לא מדברות על זכויות ההקלטות והיצירות.

היכן עומדת הצעת החוק

עברה בקריאה ראשונה ב-9.12.2014.

מקורות

>>>> לרשימת כל הצעות החוק >>>>