ביום ג' האחרון (28/10/14) התכנסה ועדת חוקה, חוק ומשפט כדי לעסוק בנושאים:
- דיון מהיר בנושא: פסיקת הוצאות משפט דרקוניות ככלי להרתעת תובעים ועותרים ציבוריים מלממש את זכות הגישה לערכאות הצעה לדיון מהיר של ח"כ זהבה גלאון.
- דיון מהיר בנושא: פסיקת הוצאות משפט דרקוניות ככלי להרתעת תובעים ועותרים ציבוריים מלממש את זכות הגישה לערכאות הצעה לדיון מהיר של ח"כ איתן כבל.
- דיון מהיר בנושא: פסיקת הוצאות משפט דרקוניות ככלי להרתעת תובעים ועותרים ציבוריים מלממש את זכות הגישה לערכאות הצעה לדיון מהיר של ח"כ יצחק וקנין.
העתקתי את נושאי הדיון מאתר הכנסת כלשונם, ולא בכדי: האם יש לנו שלוש הצעות נפרדות מטעם שלוש סיעות נפרדות, או הצעה מאוחדת שהוגשה מטעם שלוש סיעות שונות? בסופו של דבר, ח"כ זהבה גלאון מסיעת מרצ נשאה דברים, ח"כ איתן כבל מסיעת העבודה וגם ח"כ דב חנין. לא שמעתי את ח"כ יצחק וקנין (ש"ס) שכנראה לא הגיע, אולם חבר סיעתו, ח"כ אברהם מיכאלי, למרות שהמעיט בדיבורו, אמר דברים של טעם, וגם קישר אותם יפה לעניני דיומא.
ח"כ גלאון אמרה כי היא הונעה בעיקר מפסק הדין של דייגי הקישון, שבית המשפט המחוזי בחיפה פסק להם סכומי הוצאות משפט, שאינם יכולים לעמוד בהם. מחילופי הדברים בינה לבין מנהל בתי המשפט, השופט מיכאל שפיצר, הבנתי שמדובר בסכומי כסף שהמפסידים במשפט מחוייבים לשלם לזוכים, ושקביעת סכומים אלה היא בסמכות הבלעדית של בית המשפט, דהיינו השופטים שיושבים בדין. במקרה של דייגי הקישון מדובר, כאמור, בשופט יחיד.
ח"כ גלאון הביאה לדיון גם את עורך דינם של הדייגים. השופט שפיצר התנגד לכך בנימוק שהתיק עדיין נמצא בערעור בבית המשפט העליון, ויושב ראש הוועדה, ח"כ דוד רותם, נטה לקבל את ההתנגדות, ביחוד לאור חוות דעת שקיבל מהיועץ המשפטי לכנסת. בסופו של דבר התקבלה פשרה, לפיה ישא נציג הדייגים את דבריו, ללא התייחסות לתיק הספציפי.
בדיעבד, אני חושב שגם בלא לשמוע את קולם של הדייגים, הענין שהועלה ברור: ח"כ גלאון נימקה את דבריה היטב. בסופו של דבר, הבעיה היא כללית, שאין שום קריטריונים לפסיקת הוצאות, ולאו דווקא בתיק מסויים זה. במהלך הדיון ניתנו דוגמאות נוספות לפסיקות כאלו. הגדיל לעשות ח"כ חנין, שהסביר את ההבדל בין תאגיד שצריך לשלם הוצאות משפט, לבין אדם פרטי שפונה לערכאות. לדבריו, אנשים חוששים לפנות לבית המשפט בגלל ה"עונש" שיוטל עליהם אם יפסידו.
השופט שפיצר השיב באריכות, הגן על זכותם של השופטים לקבוע את סכומי ההוצאות, והסביר עד כמה, לדעתו, מערכת המשפט מתחשבת בחסרי אמצעים, הזכיר את זכותו של כל אחד להגיש בג"ץ, סכומי האגרה נמוכים, ובתי המשפט גובים לרוב רק מחצית מסכום האגרה, האפשרות לפטור מאגרה מי שיוכיח שהוא מחוסר אמצעים, ועוד כהנה וכהנה. לענין שבדיון – הוצאות המשפט – השופט איתן בעמדתו. מישהו אמר בדיון כי אגרה מינימלית לתובע בתביעה כספית בבית משפט מחוזי היא עשרות אלפי שקלים, ואני תוהה, האם זה סכום שווה לכל נפש?
מדברי התשובה של מנהל בתי המשפט, הסקתי שמבחינתו הדיון לא נסוב רק על נושא פסיקת ההוצאות. מבחינתו הנושא הוא עצמאות בתי המשפט. אדייק, לא מדובר על עצמאות מערכת המשפט לקבוע קריטריונים לקביעת הוצאות המשפט, אלא על עצמאותו של כל שופט ושופט לקבוע סכומים לפי שיקול דעתו. השאלה היא, כפי שאנסח אותה, האם אנחנו מדינה מתוקנת, שבה יש קריטריונים שבתי המשפט פועלים לפיהם, או לא. ותשובתי היא, שאם הרשות השופטת לא תקבע קריטריונים בעצמה (מה שהייתי מצפה ממנהל בתי המשפט לעשות), יכולה הרשות המבצעת (שרת המשפטים, בתקנות), ואם הרשות המבצעת לא תעשה דבר, יש מקום להתערבות הריבון, דהיינו הכנסת.
היה מי שהעלה בסוף הדיון את העובדה שלשכת עורכי הדין לא הייתה נוכחת, ומנהלת הוועדה, דורית, ענתה כי הלישכה הוזמנה ונציגיה לא הגיעו. אני חושב שחבל שלא נשמעה גם דעתם של עורכי הדין, ושל לשכת עורכי הדין, שיש לה בודאי גם מה לומר בנושא זה.
עדויות נוספות מוועדת חוקה:
