נכון לשנת 2012 מספר האנשים בעלי מוגבלות בישראל מונה כ-1.6 מיליון, מתוכם כ-808 אלף איש בגילאי עבודה (18-64) וכ-485.2 אלף בגילאי 65 ומעלה. כמו כן, כ-220 אלף ילדים (0-18).
אף כי הדו"ח הסטטיסטי השנתי של נציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות מאתר פערים גדולים בין אוכלוסיית האנשים בעלי המוגבלויות לבין אוכלוסיית האנשים ללא מוגבלות בתחומי חיים רבים, נראה כי דווקא בתחום הנגישות, מדינת ישראל מתקדמת בהשוואה למדינות אחרות בעולם, הן בהיקף החקיקה והן בשיטת אכיפתה. בנוסף, ישראל בולטת לחיוב גם בתחומים נוספים כדוגמאת הנגישות למערכת המשפט וזכות הבחירה.
בשנת 1998 נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. חוק זה הינו החוק המרכזי אשר נועד להסדיר את זכויות האנשים בעלי המוגבלויות. מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות ולאפשר לו לממש את זכויותיו באופן שוויוני ואינטגרלי בכל תחומי החיים. זאת, על ידי מתן מענה הולם לצרכיו המיוחדים, באופן שיאפשר לו למצות את מלוא יכולתו.
החוק נחקק ביוזמת המרכז לזכויות של אנשים עם מוגבלויות. ארגון אשר הוקם בשנת 1992 ע"י האגודה לזכויות האזרח, מתוך ראיית הצורך בשיפור איכות חייהם של מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות בישראל. הצעת החוק הוגשה על ידי חבר הכנסת דדי צוקר ממפלגת מרצ והיא עברה כבר בקריאה ראשונה, בפברואר 1996. בעקבות ההצעה הוקמה ועדה ציבורית בראשות ד"ר ישראל כץ אשר הכינה חקיקה מפורטת לחוק וב-1 בינואר 1999 נכנס החוק לתוקף. תיקון החוק נעשה במרץ 2005 ביוזמתו של חבר הכנסת שאול יהלום ממפלגת המפד"ל ונוסף פרק העוסק בנגישות.
פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נכנס כחלק מתיקון מס' 2 לחוק ב-2005. החוק מגדיר נגישות כ"אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי".
החוק קובע חובה להנגשת כלל המקומות הפתוחים לציבור לאנשים עם כל סוגי המוגבלות, כשהרשויות המקומיות אמורות לספק את רוב הפתרונות להנגשה.
נגישות סביבתו של האדם מהווה מפתח לשוויון הזדמנויות ומאפשרת חופש תנועה אמתי, שהינה זכות יסוד בחברה דמוקרטית. כמו כן, נגישות אנשים עם מוגבלות לקהילה מביאה לחיכוכם עם הציבור הרחב ומקצרת את הדרך לשילובם בחיים ציבוריים ומקצועיים.
פרק נוסף ולא מבוטל בחוק מוקדש לנושא התעסוקה. פרק זה נוצר בשל היעדר איסור אפליה על רקע מוגבלות בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. וועדת כץ היא שהמליצה להרחיב את הטעמים האסורים לאפליה אף על אנשים אלו, במטרה לעודד הן השתלבות של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה והן לתמרץ מעסיקים להעסיקם.
האחריות ליישום החוקים בתחום זה, מוטלת על משרדי הממשלה וביניהם: משרד המשפטים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד הביטחון ומשרד הבריאות, ועל גופים שונים ביניהם המוסד לביטוח לאומי, נציבות שירות המדינה ועוד.
חברי הקבוצה: אור לב , אור בורדנר ובר ליבנה
