ישראל חוקקה בשנת 1998 את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. חקיקה זו למעשה הכניסה את מדינת ישראל להיות חלק ממגמה גלובלית לקידום שיוויון הזכויות לנכים שהחלה בתחילת שנות ה-90. בחקיקה זו למעשה התחייבה ישראל פורמלית כי באחריותה כמדינה לפעול לשמירה וקידום זכויותיהם של בעלי המוגבלויות.
מסקירת משווה של יישום החקיקה בבריטינה ובארה"ב אשר עולה כי הטמעת החוק בישראל הינה חלקית ומתקיימת באיחור בהשוואה למדינות הנזכרות. אולם, יש לציין כי ישראל משלבת בגישתה את דרכי ההטמעה של שתי המדינות. חיזוק ללקות ישראל ביישום החוק עולה גם מהביקורת של מבקר המדינה (דו"ח מבקר המדינה מס' 52ב (מבקר המדינה, 2002)), אשר גורס כי ישראל עדיין נמצאת בחיתוליה בתהליך מימוש החוק ועקרונותיו. מסקירת הדו"ח ניכר כי התשתיות שהמדינה מעניקה לוקים בחסר ושרבים מבעלי המגבלויות אינם זוכים לשירותים מספקים המגיעים להם בתחומי החינוך, רווחה והבריאות. בנוסף, הדו"ח מצביע על היעדר יישום חוקים ותקנות בקרב משרדי הממשלה והרשויות המקומיות השונות, אשר נוטות להסיר אחריותן מתחום זה. יתרה מזאת, מחקר שנערך בעידוד משרד המשפטים מצא כי למעלה מ95% מהמבנים הציבוריים בארץ אינם נגישים לבעלי מגבלויות (הים־יונס, פרידמן, הרקוביץ, 2003). כמו כן, שיעור התעסוקה הכללית בקרב גילאי העבודה עומד על 15% בלבד. גם לאחר כמעט עשור נראה כי המצב עדיין דורש שיפור משמעותי. מסקירה של משרד התמ"ת (מנהל הכלכלה והמחקר של המשרד התעשייה, ד"ר אמיר טל, 2013) עולה כי שיעור התעסוקה בקרב אנשים בעלי מגבלויות עומד על 43.2%, זאת לעומת 70.9% בקרב אנשים ללא מוגבלות. זאת ועוד נמצא כי שכרם הממוצע נמוך בכ- 1200 ש"ח משכרם של עובדים ללא מוגבלות.
עם זאת, כפי שניתן לראות בממצאים לעיל, ישראל נמצאת במגמת שיפור, כשנקודת המפנה בנושא חלה בעקבות פרשת עתירתו לבג"ץ של הנער הנכה, שחר בוצר. בעתירתו דרש את הנגשת כלל המבנים הציבוריים ביישוב מכבים רעות. קביעת ביהמ"ש בראשותו של השופט אהרון ברק היוותה מעין הצהרה שהייתה כתקדים בפסיקות הבאות שעסקו בנושא זה. קביעה זו למעשה ראתה בהנגשה כזכות ראויה ולא כחסד. בשנת 2004 בעקבות עתירה נוספת הוחלט ע"י ביהמ"ש לחייב את המדינה לממן את הצרכים המיוחדים של ילדים בעלי מגבלויות בכדי לשלבם במערכות החינוך ובתחומים השונים. לאור פסיקות אלו ניתן לראות כי הרשות השופטת מהווה גוף תומך ואף מקדם את יישום החוק והטמעתו.
נוסף לסיבות עיכוב היישום שעליהם הצביע הדו"ח נראה כי קיימות מגבלות אחרות שהעיקרית בינהן היא מגבלת התקציב אשר אינה מאפשרת קיום פעולות רבות, זאת למרות החובה החוקית להפנות תקציב ליישום. על רקע ממצאים אלו נראה כי בישראל אין עדיין מנגנון שיטתי ויציב כלפי אוכלוסיית בעלי המוגבלות.
חברי הקבוצה: אור לב, אור בורדנר ובר ליבנה
