בפוסטים הקודמים הצגנו את תכלית החוק לעידוד טוהר המידות, ואת השחקנים המרכזיים האחראים על הנעת ההליך הבירוקרטי אשר בסופו אמורים להביא לביצועו של החוק. כפי שציינו, ישנם מספר גורמים אשר תפקודם לוקה בחסר, דבר אשר מביא לחוסר יישום מוחלט ואף מצער של מטרה חיונית לעידוד חשיפת שחיתויות. לפיכך, בפוסט זה, אנו רואות חשיבות יתרה בקיום דיון ערכי הסוקר את החשיפות שבוצעו בפועל אך נתקלו בכשל פרוצדורלי, והאם ביכולת החוק למנוע כשלים אלו ואכן ליצור הילת הגנה לחושפים.
מירי בן שושן חשפה שחיתות בעיריית שדרות בשנת 2009 מתוקף היותה מבקרת העירייה, ואף דיווחה על כך למבקר המדינה. ההגנה הנכספת ממבקר המדינה הוענקה לה בסופו של דבר, אך סוף זה התרחש לאחר כשנתיים ממתן הבקשה. במהלך שנים אלו, נאלצה להתמודד עם חוסר מעש של אי מילוי תפקידה, זלזול וערעור מעמדה מנקודת מבטם של העובדים והממונים עליה, עד כדי הפסקת הגשת דוחות ביקורת.
נראה כי ברגע בו אדם פרטי נאלץ להילחם מול עירייה, לה יש כספים להתגונן כראוי, משלם הוא מחיר כבד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אישית. הבעיה הצורמת במקרה זה, היא שמירי לא קיבלה לבסוף תעודת הוקרה, ונאלצה להסתפק בתעודת "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל. אין עוררין על כך שתעודה זו אכן מהווה גאווה, אולם ככל שמדובר בגוף וולונטרי שאיננו מטעם המדינה, יש בכך מעין פרס ניחומים אשר גורמים חיצוניים עלולים לראות בעין מזלזלת.
במקרה דומה לכך, אולגה גורדון היועצת המשפטית של עיריית נצרת אשר חשפה פרשות הנקשרות בשמו של ראש העיר בשנת 2013, נאלצה לעבור מסכת שכנועים באשר לקבלת הגנה ראויה. לדבריה, הרגישה "כמו מישהי במשפט אונס שצריכה להוכיח טענותיה", ומיותר לציין שבסופו של דבר – תעודה לא זכתה לקבל.
דוגמאות אלו הן טיפה אחת בתוך שלולית קטנה של מקרים בהם נקראו לדגל אנשי צדק והגישו בקשות להגנה או לתעודה, אשר זכו לטריקת דלת וחוסר התייחסות מטעם הגופים הרלוונטיים. המסקנה המתבקשת היא שחשיפת שחיתויות התגלגלה במדרון תלול לתחתית סדר העדיפויות של הרשויות, אם זה לאור העובדה כי המדינה עצמה מושחתת או בשל לחץ חברתי השורר בתוכן.
לעניות דעתנו, מהות תעודה זו איננה מסתכמת לפיסת נייר, ולמעשה מייצגת אמירה חברתית בעלת משמעות, הקוראת לציבור לפקוח את עיניו ולדווח כאשר נתקל במעשים שגויים. חוק זה, ראוי שיצא מהגדרתו כ"אות מתה", שכן הוא כבר קיים – רק נדרש להרימו בשתי ידיים וליישמו. יתכן והתקנות שהותקנו אכן מפשטות את ההליך מבחינה פרקטית, אך הן אינן מגשימות את מטרתו ואינן מביאות אותו לכדי רמה של כלי יעיל לחשיפת שחיתויות. הציבור הישראלי זקוק להפנמה כי חושפי שחיתויות הינם אנשים בעלי ערך, ולפיכך ראויים הם להוקרה הראויה מצד הגורמים הרלוונטיים. אין זה מוצדק שלאור קושי לשוני שהחוק לוקה בו, נותיר את אותם אנשים הנלחמים למען הצדק, ללא הגנה, ללא פיצוי וללא ציון לשבח.
אביב להט, ליאור גולדווסר, נטע כדורי וחן נדיר.
