הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ה–2015

השלטון המנדטורי לא התערב בדרך כלל בתחום יחסי העבודה; התערבותו כוונה בעיקר לנושאי בטיחות וגהות בעבודה. בעניין זה התנהל היישוב העברי אוטונומית וקבע הסדרים ונוהגים, שהיו תחליפי חוק ונשמרו בקפדנות. אכיפתם הייתה נתונה בידי הסתדרות העובדים והייתה תלויה בכוחה. בין השאר נקבעו אז ההסדרים לגבי שמונה שעות עבודה ביום, חופשה שנתית, תשלום פיצוי למפוטרים, סידור עבודה באמצעות לשכות עבודה, מנוחה בשבת ובחג, הכרה בסמכות האיגוד המקצועי ושיטת המו"מ הקיבוצי והסכמי העבודה. עם קום מדינת ישראל עוגנו ההסדרים האלה בחוקיה. כך היה גם עם זכותו של העובד לחופשה שנתית בשכר, וזו עוגנה בחוק בשנת 1951.

לפי החוק כיום, בארבע השנים הראשונות של העובד במקום עבודתו הוא יזכה ל-14 ימי חופשה בשנה. החל מהשנה החמישית יזכה ל-16 ימי חופשה בשנה; בשנה השישית 18 יום, בשביעית 21 יום, ומהשנה השמינית ואילך יתווסף עוד יום חופשה בכל שנה, עד למקסימום של 28 ימי חופשה החל משנת העבודה הארבע-עשרה..

מה הצעת החוק אומרת

כל עובד יזכה ל-21 ימי חופשה החל משנת עבודתו הראשונה, ולאחר שנתיים יזכה ל-25 ימי חופשה שנתיים. החל משנת העבודה השישית יזכה העובד ל-28 ימי חופשה.

השינויים הצפויים מאישור החוק

יוזמי הצעת החוק מציינים שהיא מבקשת להצמיד את מספר ימי החופשה השנתיים לסטנדרט המקובל באיחוד האירופי. מבחינה זו ההצעה מוצגת כעדכון חשוב בעניין שלאורך השנים נוצרה בו שחיקה, והצעת החוק רק מעדכנת את הקיים. אך כדאי לשים לב שהשחיקה אינה פשוט פונקציה של עליית רמת החיים או העושר בחברה, אלא גם נובעת משינוי מהותי באופי שוק העבודה המודרני. הוותק במקום העבודה, הקובע כמה ימי חופשה מגיעים לעובד, מחושב על פי הוותק אצל המעסיק; מי שהחליף מקום עבודה, צבירת הוותק שלו מתחילה שוב מאפס. זה נראה לנו ברור ומובן אבל מסתבר כי כך נוצרת בעיה משמעותית ביותר. בעשורים האחרונים הצטמצמה מאוד מידת קביעותו של עובד במקום העבודה. משעת חקיקת החוק המקורי ועד לשנות השמונים אדם היה עובד בעבודה אחת קבועה, ומעטים היו מחליפים את מקום עבודתם פעם אחת. כיום עובדים מחליפים את מקום עבודתם בתכיפות רבה יותר. מחקרים מראים כי עובדים עד גיל 35 מחליפים מקום עבודה בממוצע בכל 4.6 שנים,ורק 58% מבני ה-35 ומעלה עבדו במקום עבודה אחד בעשר השנים האחרונות. התוצאה היא פגיעה משמעותית במשך החופשה השנתית שהמדינה הייתה מבקשת לתת לעובדים ושמתאימה לסטטוס האישי שלהם (אם נישאו, נולדו להם ילדים, הוריהם הזדקנו ודורשים יותר מזמנם וכו').

יוזמי הצעת החוק מגייסים לצדם את ציבור ההורים: "משפחות בישראל מרגישות כל הזמן תחושת חנק מהפער בין ימי החופשה של הילדים שלנו, לימי החופשה של ההורים. מלבד הסיבה הידועה של מספר גדול של ימי חופשה במערכת החינוך, [משפיע גם] מיעוט ימי החופשה שמקבלים העובדים במשק על פי חוק".

אלא שנימוק זה הוא ראוי לביקורת, על הפופולריות הרבה שלו. יתכן שהפתרון לחופשות הארוכות מבית הספר טמון דווקא בהארכת שנת הלימודים, בקיום קייטנות מוזלות או ממומנות על ידי המדינה או בסבסוד מסגרות אחרות.

מקורות