הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה–2015

לפי מסמך של משרד התמ"ת, "55.4% מאוכלוסיית העובדים השכירים בישראל, 1.464 מיליון שכירים, נפגעו מהצקות בעבודה בשנת 2011 בתדירות של מדי פעם ועד לעיתים קרובות". עוד קובע המסמך כי צעירים ובעלי ותק נמוך בעבודה נוטים יותר לחוות פגיעה או התעמרות. למרות זאת, כיום התעמרות באדם במקום עבודתו אינה בלתי חוקית בהגדרתה. ישנם חוקים קיימים אשר מתקשרים לנושא זה, כמו החוק למניעת הטרדה מינית וחוק איסור לשון הרע. ראוי לציין גם את חוקי היסוד הנוגעים לחופש העיסוק ולכבוד האדם וחירותו. עם זאת, חוקים אלה ואחרים עוסקים בנושא באופן כללי ורחב מחד, או באופן ספציפי להיבטים מסוימים בלבד מאידך.

מה הצעת החוק אומרת

הצעת החוק מגדירה מהי התעמרות בעבודה ומפרטת סוגי התנהגות שונים היכולים להיחשב ככזו. כמו כן, היא מגדירה את ההתעמרות כעוולה אזרחית, ובכך מאפשרת לנפגע לדרוש פיצוי כספי במסגרת תביעה אזרחית נגד הפוגע או המעסיק. ההצעה קובעת כי הפיצוי הכספי המקסימאלי שבית המשפט יכול לפסוק לטובת הנפגע הוא 120,000 ₪, ללא הוכחת נזק, כאשר סכום זה יתעדכן מדי שנה.

ההצעה מטילה את האחריות על מניעת התעמרות על המעסיק, ללא תלות בזהות המתעמר. זאת גם אם המתעמר הוא מנהל במקום העבודה, ואפילו אם הוא עצמו אינו כפוף למעסיק – כלומר אם הוא ספק, לקוח, או ממונה חיצוני מטעמו. עם זאת, אם המתעמר הוא אכן ספק או לקוח, חייב המעסיק לפעול רק אם הוגשה בפניו תלונה על התעמרות. באחריות המעסיק לקבוע מנגנון להגשת תלונה ובירורה. אם במקום העבודה מועסקים יותר מ-25 עובדים, חייב המעסיק להפיץ לעובדיו תקנון המפרט את עיקרי החוק וכיצד ניתן להתלונן על התעמרות. מעסיק שלא פועל כנדרש חשוף גם הוא לתביעה אזרחית, ואי פרסום התקנון מהווה גם עבירה פלילית.

ההצעה מאפשרת גם לוועדי עובדים ולארגונים חברתיים להגיש תביעה בנושא זה בשם העובד, ומסמיכה את בין הדין לעבודה לדון בה. המשרד הממשלתי הממונה על הטיפול בחוק יהיה משרד הכלכלה, וההצעה קובעת כי המפקחים מטעם משרד זה אשר עוסקים בשוויון הזדמנויות בעבודה ובהטרדות מיניות, יקבלו לאחריותם גם את הפיקוח על מניעת התעמרויות. ההצעה מדגישה כי החוק חל גם על עובדי קבלן, חיילים בשירות חובה, בני שירות לאומי ואזרחי, וסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה.

השינויים הצפויים מאישור החוק

ברור לכל כי התעמרות במקום העבודה היא תופעה שלילית, וכל ניסיון למנוע אותה או לצמצם את היקפיה הוא חיובי. סביר להניח כי במידה וההצעה תיכנס לספר החוקים, לאחר מספר תביעות של עובדים נגד המתעמרים בהם ומעסיקיהם, המעסיקים ינקטו את הצעדים הדרושים כדי להימנע מתשלום פיצויים נוספים. ראויה לציון ההבהרה כי המעסיק הוא הנושא באחריות להתעמרות גם היא מבוצעת על-ידי אדם אחר – אפילו אם המתעמר אינו מועסק על-ידו. גם במקרה והעובד מועסק דרך חברת קבלן, המעסיק בפועל של העובד מחויב למנוע התעמרויות בעובדיו.

באשר לפרסום התקנון במקום עבודה שמועסקים בו יותר מ-25 עובדים – גם כיום מחויב המעסיק לפי חוק לפרסם לעובדיו מודעות בדבר שכר מינימום, הטרדות מיניות, מניעת עישון ועוד. ניתן לתהות אם מדובר במקרה של "תפסת מרובה לא תפסת": האם המעביד לא מוותר מראש על כל תליית המודעות ומקווה שלא תתבצע אכיפה, והאם העובד טורח לקרוא אותן.

ההצעה מבקשת להחיל את סעיפי החוק גם על חיילים בשירות חובה. על אף שהתעמרות בחיילים היא כמובן תופעה שלילית גם היא, קשה להתחמק מכך שנורמות ההתנהגות בצבא שונות מנורמות ההתנהגות במקום עבודה אזרחי. צורת התנהגות שהייתה מהווה התעמרות בכל מקום אחר, יכולה להיחשב סבירה לגמרי כשהיא מתבצעת בין מפקד לפקוד. אולי ראוי לקיים דיון חברתי בנושא לפני שהחוק יוחל גם על צה"ל.

 מקורות