מימי קום המדינה שאף השלטון בישראל ליצור חברה הוגנת ותומכת אשר תדאג לשכבות החלשות בתוכה. במהלך השנים חלו שינויים אידיאולוגיים אשר העמידו שאיפות אלו בסימן שאלה. כלכלת ישראל הלכה והשתנתה עם השנים ממודל סוציאליסטי מובהק והתעצבה כמודל כלכלה חופשית – קפיטליסטית. אחד הביטויים החריפים ביותר לשינוי זה הוא תהליך ההפרטה במשק – העברת הכוח והשליטה מידי גופים ציבוריים לידיים פרטיות. כך, במקום שיקולי לאומיים-חברתיים הפכו שיקולים כלכליים-רווחיים גרידא לדומיננטים יותר. ההפרטה יצרה את הצורך לייעל ולמדר את המערכות, לרבות משאבי אנוש. גיוס העובדים הפך להיות סקטור נפרד וכך נוצרו חברות קבלן, חברות כוח אדם וחברות השמה. חברות אלה מגייסות עובדים רבים כמעט ללא דרישות סף ובשכר נמוך ועם כוח אדם זה מספקות שירותים שונים לגופים ציבוריים ופרטיים כאחד. הגוף שזוכה לשירות משלם לחברת כוח האדם, וזו משלמת את המשכורת לעובד שסיפק את השירות.
צילום: ירון ברנר
הבעיה המרכזית במצב זה היא שנוצר ציבור שלם של עובדים פשוטים, בדרך כלל בענפי הניקיון והאבטחה, אשר עובדים דרך מתווך המספק שירותים ללקוחות מזדמנים. בכך בעצם הם נמצאים ועובדים פיזית, יום יום, במקום מסוים – חברת היי טק, רשות מקומית או אפילו משרד ממשלתי, אך המעסיק שלהם בפועל, הגורם שמשלם להם את המשכורת וקובע להם את המשמרות, הוא לא זה שזוכה לשירותיהם אלא בעצם המתווך – הקבלן. אותם עובדי קבלן 'זכו' עם השנים בשל כך לכינוי המפוקפק – "עובדים שקופים". איש לא רואה אותם היכן שהם עובדים, אף אחד לא מוודא שהם מקבלים שכר הוגן, עובדים בשעות סבירות ובמשמרות שפויות, מקבלים הפסקות כראוי, אוכל והחזרי נסיעות. על זכויות סוציאליות דוגמת הפרשות לקרנות השתלמות ופנסיה אין בכלל מה לדבר. עצוב לומר זאת, אבל עובדי הקבלן הפכו להיות העבדים המודרניים של החברה בישראל, בדיוק כפי שזעקו השלטים בהפגנות השונות שנערכו כמחאה על מצב זה.
הפגנה של עובדי קבלן ליד ביה"ד לעבודה בי-ם, בשנה שעברה
צילום: מיכל פתאל
בשנים האחרונות עברו בכנסת מספר חוקים אשר ניסו להסדיר תופעה זו, חלקם מוצלחים, חלקם פחות. בנוסף, נחתמו הסכמים שונים בין הסתדרות העובדים וארגוני העובדים השונים לבין שרים בממשלה – הסכמים שניסו להסדיר ולהרחיב את הזכויות המגיעות לאותם עובדים. למרות זאת, עדיין נשמעות טענות קשות על אי יישום של אותם חוקים, לפעמים בידי המשרדים של אותם שרים שחתמו בעצמם לשיפור התנאים של עובדי הקבלן במשק.
צילום: גיל יוחנן
הבעיה העיקרית של אותו ציבור חלש הוא שמדובר לרוב באנשים פשוטים, המגיעים מהמקומות הקשים והמוחלשים של החברה הישראלית – בני מיעוטים, עולים חדשים, סטודנטים, אימהות חד הוריות, אנשים שנאבקים כדי 'לסגור את החודש' ואין להם את הזמן, את הידע או את הכוח הפוליטי – השיניים, כדי לנשוך את מי שדורך על זכויותיהם. בבלוג זה נעקוב אחר הנושא מקרוב, נבין האם החוקים וההסכמים השונים מיושמים, ויותר חשוב – היכן אינם מיושמים, נברר מדוע זה קורה ואיך משנים מצב זה, כל זאת במטרה להוות השיניים לאלה שקשה להם לנשוך.
כותבים: ינקי גוטהלף, עמית תימור, שירלי צארום ויונתן שי
