אם חבר כנסת אחד מקבל ציון גבוה ועמיתו לסיעה מקבל ציון נמוך – מדוע להאשים את הלחץ הפוליטי? מנעד רחב של ציונים בתוך כל אחת מהסיעות מוכיח שאפשר גם אחרת
טיעון נפוץ בקרב חברי הקואליציה הוא כי הם כפופים למשמעת הקואליציונית ולכן חופש הפעולה שלהם באשר להצבעה על חוקים חברתיים מוגבל. המשמר החברתי מבין שיש אילוץ מסויים על ח"כים בקואליציה, אך באופן כללי דוחה את הטענה, מתוך ידיעה שיש ח"כים שמצליחים להיות גם חברתיים וגם להתנהל בתוך מגבלות המשמעת הקואליציונית. אנחנו תובעים מכל נבחר ונבחרת ציבור להצביע באופן חברתי, או לפחות להימנע או להיעדר מהצבעות הסותרות את צו-מצפונם או את הבטחותיהם לבוחרים. הימנעות בהצבעה היא בעינינו כלי פרלמנטרי לגיטימי שעומד לרשות חברי הכנסת כדי לא להתיישר עם עמדת הקואליציה.
בכנס הקיץ ראינו את השוני הזה היטב. ישנו טווח רחב בין הציון של חבר הקואליציה המוצב במקום הראשון במדד החברתי (דב ליפמן עם 35 נקודות) לבין הציון של חבר הקואליציה האחרון (ניסן סלומינסקי עם 8- נקודות), מה שמוכיח שחבר כנסת שרוצה, יכול. ניקח את ח"כ אורית סטרוק (הבית היהודי) להמחשה. סטרוק נכחה ב-50 הצבעות חברתיות-כלכליות (מתוך 106), וזכתה לציון נמוך מאוד במדד החברתי; למעשה, בהשוואה לכל חברי הכנסת, היא נמצאת במקום הרביעי מהסוף. עכשיו נשווה את סטרוק לח"כים אחרים שנכחו במספר דומה של הצבעות על הצעות חוק חברתיות-כלכליות: יפעת קריב (יש עתיד) נכחה ב-49 הצעות חוק וזכתה לציון 8 המדרג אותה בעשירייה הראשונה של חברי קואליציה; שולי מועלם, בת-סיעתה של סטרוק, השתתפה ב-49 הצבעות וזכתה לציון 6, כשבינה לבין סטרוק מפרידים 37 ח"כים; זבולון כלפה, גם מהבית היהודי, נכח ב-51 הצבעות וזכה גם הוא לציון גבוה יותר (4 במדד), וכן הלאה. מה מבדיל חבר כנסת אחד מאחר? מדוע אחד יטען כי הוא שרוי תחת משמעת קואליציונית כשאחר מצליח לעקוף אותה?
שני חברי כנסת נוספים, חיים כץ (הליכוד) ואורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו), מראים שאפשר גם לפעול אחרת בתוך המגבלות של המשמעת הקואליציונית. שניהם נחשבים חברתיים ואף מדורגים בין הראשונים בסיעותיהם. בניגוד לדוגמאות הקודמות, הם לא משתתפים בהרבה הצבעות. הם למעשה בוחרים להצביע כמעט רק על הצעות חוק שהם מסכימים איתן בליבם, וכך נמנעים מלתמוך בהצעות חוק רעות. כץ השתתף ב-18 הצבעות בלבד (מתוך 106 הצבעות בנושאים חברתיים-כלכליים) וזכה לציון 9, לוי-אבקסיס השתתפה ב-20 הצבעות וזכתה לציון 12. מבחינת המדד החברתי, בין הברירה להצביע בצורה "לא-חברתית" לבין הימנעות מהצבעה, עדיף להימנע.
לעומת זאת, ניתן לציין לרעה את אופן הצבעתו של ח"כ זאב אלקין (הליכוד). יו"ר ועדת החוץ והביטחון הגיע למספר דומה של הצבעות כמו השניים המוזכרים לעיל – 22 הצבעות – והצליח לזכות בציון הלא מכובד 6-, אחרון בסיעת הליכוד ואחד לפני אחרון בכל הכנסת. נזכיר רק כי עמיתו הצמוד של אלקין, יו"ר הקואליציה יריב לוין, זכה לציון השני הכי גבוה בקואליציה (28 נקודות).
כאמור, חבר הכנסת החברתי ביותר בקואליציה הוא דב ליפמן, שמוכיח שזכייתו במדד החברתי הקודם (במשותף עם עם ח"כ בועז טופורובסקי) לא הייתה מקרית. כנראה שהוא עושה משהו נכון, והלוואי שהיו יותר ח"כים כמוהו בקואליציה; אין ספק שאז מפת החקיקה הייתה מתחשבת יותר בנזקקים, בחלשים, בעניים ובשאר האנשים הזקוקים לעזרת המדינה. בפער ניכר מהמוביל נמצא לוין, שזכה במקומו בזכות נוכחות בכ-87% מההצבעות על הצעות חוק בנושאים חברתיים-כלכליים. אחריו משתרכת דבוקה של ח"כים בעלי מודעות חברתית מפותחת, אך שלא כולם השכילו להערים על המשמעת הקואליציונית.
מי שיבחן את ציוני המדד החברתי בתוך הקואליציה כולה ובתוך כל אחת מסיעות הקואליציה יראה שבכולן יש מנעד רחב של ציונים. בהתחשב בכך שהמשמעת הקואליציונית חלה על כל חברי הכנסת בקואליציה, אנו שואלים שאלה פשוטה: מדוע שלא כל חברי הכנסת יהיו כמו אלו שבראש הסיעה?
